חדשה כאן...

[karnabit]

חדשה כאן...

היי אני חדשה בפורום זה ובתפוז בכלל.. אני בת 23 ואימי נפטרה כשהייתי בת 14. אני בת יחידה והייתי מאוד קשורה לאמא שלי... אני כל הזמן חושבת איך החיים שלי היו נראים או מה היה יכול להיות שונה בחוויות שעברתי בחיי אילו היא הייתה נמצאת שם איתי... אם הייתי עושה פחות טעויות או שאולי הפגיעה מהן הייתה יותר קלה כי הייתה לי הנחמה שלה... אני לפעמים כועסת עליה ש"עזבה" אותי ככה פתאום לבד עם אבא שאני בקושי מסתדרת, לפעמים אני מבינה אותה שהיא בחרה לעזוב ולא להתמודד עם הקשיים שהיו לה בחיים... לפעמים, כשאני במצב של רחמים עצמיים אני אפילו מקנאה בה שעזבה ואפילו מבקשת ממנה לקחת אותי אליה...(טיפשי אני יודעת) אני חוששת לגבי העתיד ואני אומרת את זה, לא פעם, לחבר שלי. אני מפחדת ללדת בגיל שלה (30) ושיקרה משהו וגם אני איעלם לילדים שלי כשיהיו צעירים... נחמד לי לדעת שהפורום הזה קיים ואני אוכל לחלוק עימכן את המחשבות שלי... אז, תודה בינתיים ולילה טוב!

 

[עידן64]

התרגשתי לקרוא את מה שכתבת,

הזדהיתי עם חלק מהדברים.גם אני חדשה פה.ברוכה הבאה.

 

[gcnet]

מזדהה

גם אני הרגשתי הרבה ממש שהרגשת... ברוכה הבאה =]

 

[לונה..]

ברוכה הבאה

אני מאוד מזדהה עם הדברים שאת כותבת. אמי נפטרה כשהייתי בערך בת 14 היתה תקופה מאוד ארוכה שתהיתי ביני לבין עצמי "מה היה קורה אם". באופן אישי אני מעדיפה כמה שפחות להתעמק בשאלות הללו כיוון שחוץ מלגרום לי להצטער ולהיעצב הן לא ממש תורמות לי. מה שכן, אני מודה שלפעמים המחשבה על "חיים אחרים" מעט מצחיקה אותי, כי אני מנסה לדמיין איך כל זה היה משפיע עליי ועל כל הסובבים אותי וזה פשוט... לא מסתדר, הרי נדמה שעבר זמן רב כל כך...

את בהחלט מוזמנת להשאר ולשתף ככל שתרצי. שבת שלום

 

[כנפיים לבנות]

לילה..../images/Emo29.gif

ברוכה הבאה...

מוזמנת לחלוק איתנו מחשבות..

ואנחנו נשמח להיות איתך ולעזור במה שאפשר.. סופשבוע רגוע

 

[אדומה2]

גיל קשה לאבד אימא

כל גיל הוא קשה, אבל בגיל העשרה יש כל כך הרבה עניינים- מי צריך עוד? איך הקשר שלך היום עם אבא שלך? ואיך הקשר עם החבר? ברוכה הבאה לפורום, יעל

 

[hartuvim]

גם לי מה שכתבת רלוונטי

היי, כתבת דברים שמאוד רלוונטים עבורי ונכונים גם אצלי. אני בת 26 ואיבדתי את אמא בגיל 16. אני בדרך כלל לא חושבת על "מה היה אילו" אבל כשאני כן חושבת על זה יש לי הרגשה מאוד חזקה שה-כ-ל היה שונה מאוד מאוד. לפני שבוע בערך שיתפתי את בנזוגי בכך שעצוב לי שאמי והוא לא הכירו זה את זה, ואמרתי לו שאני מאמינה שהיא היתה אוהבת אותו ושחבל שהוא לא הכיר את המשפחה שלנו כמו שהיתה לפני מותה. ואז תהיתי בקול רם האם באמת זה היה כל כך שונה או שזה משהו שבחוויה שלי, ודווקא הוא (ולא אני) אמר שבוודאי שזה היה שונה כי המשפחה עברה שבר ובעצם מאז היא משפחה שבורה ודבר לא יכול להיות כמו שהיה. וזה כל כך נכון שמצחיק אותי שהוא אמר את זה ולא אני. גם אני חווה חששות לגבי העתיד. לא מזמן החלטנו להתחתן וזה אחרי הרבה זמן שאנחנו מדברים על זה. היתה תקופה שסירבתי לחשוב על חתונה כי הרעיון של ההתמודדות עם הכאב על כך שאמא לא תהיה שם הרתיע אותי. אני עדיין מוצאת את עצמי מבולבלת ומוצפת מההחלטה להתחתן ועדיין חושבת שיש לי קושי עצום להתחייב ושזה גם קשור למוות של אמא ואני עדיין חרדה מהמחשבה על ילדים בדיוק בגלל האפשרות שיקרה לי משהו ולא אוכל להיות איתם. אז- את לא לבד עם הרגשות והמחשבות והחששות. האם יש בכך נחמה? אני לא יודעת... לי עזר להבין (בעקבות קריאת הספר "בנות ללא אם", ובעקבות הפורום) שאני לא היחידה שמרגישה כך וה"שריטה" הזאת היא לא בגלל שאני דפוקה. אולי גם לך זה יכול לעזור. שיהיה שבוע טוב, ותמשיכי לכתוב ולשתף אם תרצי. שירה.

 

[שמחה למרות הכל]

שלום לך,../images/Emo141.gif

גם אני חדשה כאן ומאד התרגשתי לקרוא את מה שכתבת. אני "אבדתי" את אמי לא כתוצאה ממוות, היא חיה אך מעולם לא תפקדה כאם כך שאני יודעת מה זה לחיות ללא אמא מגיל צעיר. עברתי כמוך את שלב הרחמים העצמיים, את החששות מהעתיד, מה יהיה כשאתחתן-כשאלד-מי יהיה לצידי? אבל לחיים יש דינמיקה משלהם, והנה התחתנתי, ילדתי 3 ילדים, אני פחות או יותר מסודרת בחיים ולמזלי כשהכרתי את בעלי זכיתי גם בתחליף הורים- הוריו הם עבורי כיום יותר מהורים. את נשמעת לי בחורה חזקה ובוגרת, ואני מאחלת לך שהחיים יובילו אותך במסלול הנכון, את תתחזקי ותראי שכשאין ברירה- מסתדרים גם בלי אמא, למרות שהחסר הזה לעולם לא יתמלא.

 

[עינב1231]

אם מותר לשאול...

למה את מפחדת ללדת בגיל שלה? גם אמא שלי נפטרה כשהייתי בת 15, וגם אני מפחדת ללדת בכלל..

 

[im just a kid]

במצב דומה

אמא שלי גם נפטרה שהייתי בת 14. אבל עכשיו אני בת 16 וחצי אז לא עבר כ"כ הרבה זמן כמו שאצלך. אני אמנם לא בת יחידה אבל הרגשתי שרק אמא שלי הבינה אותי ורק איתה יכולתי לדבר כמו שעם אף אחד אחר לא יכולתי. אני גם כל הזמן חושבת כל רגע איך החיים היו אם היא הייתה הכל היה שונה לגמרי! אולי אפילו הייתי בכיתה אחרת או היו לי חברים אחרים יותר נורמליים בטח הייתי שמחה כזאת והייתי מצליחה בהרבה דברים מה שעכשיו לא. רק בגלל העצב אני גם מתעצבנת על זה שהיא הלכה ככה והשאירה אותי לבד עם האבא הזה הלוואי וגם יכולתי ללכת איתה או במקומה..... אני גם חוששת לגבי העתיד... אבל אצלי זה שאני לא יודעת אם בכלל לנסות ולהמשיך לחיות כמו כולם כי כ"כ קשה, כולם בגיל שלי מקבלים הכל חוזרים הביתה ויש להם משפחה אוכל הכל מוגש להם על מגש מה שלי לא אני חוזרת הביתה ועצוב בדרך כלל אני לבד. תמיד היא הייתה איתי בצהריים ולא ידעתי להעריך אותה מספיק ולשאול אותה דברים שעכשיו אין לי תשובה אליהם.ואני בטוחה שאת מבינה ומזדהה עם זה גם (הקטע של לדאוג לעצמך לאכול וזה) אבל תאמיני לי זה לא מה שמציק לי הייתי מוכנה לעשות כביסה ואוכל וכל השטויות האלה ושהיא תהיה פה רק הנוכחות שלה האהבה הדאגה הבטחון שהיה לי שהיא הייתה בחיים עכשיו כבר אין כלום החיים ריקים כאלה.