יש לערוב רווח רוחני.
בעזי"ת יש מצוה על כל יהודי, לקרוא בערב שבת את פרשת השבוע שניים מקרא ואחד תרגום, ושפת התרגום הזו היא ארמית, שאף אחד לא ממש מבין היום. מתיחסים בסוגיה הזו אל שפה כאל כח רוחני: לשון הקודש מול לשונות הטומאה. לעם ישראל אין כח להעלות את הטומאה לקדושה. אבל אפשר ליצור שפת ביניים, מה שנקרא בחסידות ובקבלה "קליפת נוגה", שבה ישולבו מילים מכאן ומכאן, וכך יוכלו היהודים שמדברים בה להעלות את כוחה הרוחני לקדושה. וזה הסוד של שניים מקרא ואחד תרגום -שניים על אחד מנצחים. לפי זה, המקור של יצירת שפות כאלה, הוא לא הכרח (מה רע ללמוד את שפת המקום, וזהו?) של דיבור, אלא מטרה רוחנית. אין אני אומר שלדוברי האידיש בתקופתנו זה אומר משהו, אבל זה בהחלט המקור הרוחני לאידיש, לאלפי עניות דעתי.