חדשה כאן

[דנה של רותם]

חדשה כאן ../images/Emo14.gif

שמי דנה, אני בת 33, אמא לאלון בן השנה וחודשיים ולרותם (לא מסוגלת לשים ז"ל ליד השם שלו) שנפטר לפני חודשיים. חוץ מגעגועים מטורפים לילד שלי שלא הספיק לחגוג אפילו יומולדת 6, אני פשוט לא יודעת איך לאכול את המצב החדש, איך ממשיכים. בינתיים ממשיכה על אוטומט, בתחילת חודש תשיעי להריון, עוברת כל יום ביומו. סתם אם יש לכם כוח תוכלו לקרוא עוד עלינו בלינק המצורף. לא חייבים, גם זה בסדר. לא הייתי רוצה להגיע לכאן, אבל לצערי זה המצב החדש. לא מכירה עדיין את הדינמיקה כאן, אבל מאמינה שבמקום כל-כך קשה וכואב יש גם תמיכה. בינתיים אני מנסה לארגן קבוצת תמיכה לסבתות/סבים שאיבדו את נכדם/תם מכל סיבה שהיא, שתתקיים ברבית איזי שפירא ברגע שנצליח לארגן מספיק משתתפים. אודה אם תשלחו לי מסרים. מאחלת לכולכם המשך שבוע אפשרי.

 

[אחשל]

../images/Emo201.gif הנה לינק מתוקן לכתבה ../images/Emo27.gif

הכותרת כל כך מתאימה, כל כך נוראה - לינק מהגיהנום

דנה יקרה, קראתי, מודה שלא ממש מילה במילה, הכאב שעולה מכם פשוט עצום. אי אפשר לדמיין כאב של הורה על אובדן כזה, למרות שבמשפחתי יש דוגמאות חיות כאלה... שבוע אפשרי... לפעמים באמת קשה לצפות ליותר מזה.

 

[24 ברבלה]

דנה ../images/Emo201.gif

רק עכשיו לאחר שאחשל שם את הכתבה יכלתי להיחשף לסיפור הקשה והבלתי ייאמן שעברתם. קראתי כל מילה ונפלתי שבי אחרי דמותו של רותם המקסים. תיאורי הימים האחרונים הפכו את ביטני וליבי זעק כמה העולם הזה לא פייר דבר אחד לא הצלחתי להבין, על איזה פורום מדובר, בו קיבלתם כזו תמיכה אדירה? שמחה לפחות לשמוע על מהתמיכה שקיבלתם, מאנשים זרים אך אכפתיים מכירה את זה ומתחברת לזה דרך מספר פורומים בהם אני פעילה. מי ייתן והתינוק החדש שייכנס לחייהם ימלא את הלב השבור, ייתן כוח לך ולעודד ויסב אושר לאלון הקטן שלא תדעו עוד צער נעמה

 

[אחשל]

הפורום בתפוז - הורים לילדים עם מחלות../images/Emo10.gif

http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?id=741

 

[דנה של רותם]

תודה אחשל, תודה נעמה

הלוואי שנראה כולנו את האור, את התקוה.

 

[אסתר לרגע]

דנה יקרה ../images/Emo201.gif../images/Emo14.gif

מבקרת פה מידי פעם לא ממש כתבתי כאן (אולי כי כתבתי כ"כ הרבה במקום אחר, שהגעתי לנקודה שבה לקחתי הפסקה) לפני שנה וחודשיים, איבדתי את בני שהיה חודש וחצי אחרי יום הולדתו ה - 7 , ילדי הרביעי. כמוך גם אני הייתי אז בהריון (בחודש השלישי). מה אפשר להגיד? מבחינתי העולם נגמר באותו יום. המשפט ששנאתי לשמוע היה חייבים להמשיך. לא היה לי מה להמשיך. להמשיך בחיים זה להשלים ואני לא השלמתי, רציתי אותו חזרה ואם לא אז שאוכל להפסיק לנשום ביחד איתו. הרבה מאוד חודשים פשוט התמסרתי לכאב. כאב בכל חלק של הגוף והנפש. בדיעבד היום אני יודעת שעצם העובדה שלא הקשבתי לקולות האלה של "להמשיך בחיים" אפשרו לי לנפות ולעבור את כל שלל הרגשות הקשים שעלו. לא הייתי מאמינה שיגיע יום ואוכל לחייך ולצחוק להרפות לכמה דקות מהאבל, והכי חשוב להרגיש אותו חי וצוחק בלבי. לכל אדם יש את הדרך שלו לעבור את המסע הארור הזה. חלק ממשיכים בחיים ורק שנים אח"כ מתמסרים לכאב, חלק במנות קטנות (בעלי) חלק בדרך אחרת. אני לא יכולתי להמשיך באוטומט זה היה נראה לי מאבק מיותר (בשבילי) כל יום שאלתי את עצמי למה לקום? איך לעבור את היום? מה אני בכלל עושה פה כשאני אמורה לחפש את הילד שלי?!... אנשים אמרו שהתינוק החדש יביא שמחה ואושר, ואני בכלל לא ציפיתי ללידה ולתינוק. לא ידעתי איך יהיו לי כוחות להתמודד עם צירים כי רק לנשום כואב לי כ"כ, איך יהיה לי כח ללדת? איך תהיה לי אהבה לתת לתינוק חדש? בסוף ילדתי בלידת בזק בשבוע 42, תינוק חייכן, שלאט לאט נכנס לי ללב בזכות עצמו. אחרי שעברתי בתהומות הכאב ועוד תהום ועוד תהום לאט לאט השמים התבהרו מעט. פתאום הזכרונות הביאו עמם לא רק כאב והחמצה, כי אם גם שמחה. שמחה שהייתי אמא שלו, שמחה על הרגעים היפים שהיו לנו איתו, לאט לאט אפילו התחלתי להרגיש את הנוכחות שלו סביבי (זה היה כבר שבוע לפני הלידה, כאילו הוא בא ללוות את אח שלו לעולם). הבנתי שאובדן הנוכחות הפיזית שלו חיזקה את הקשר הרוחני שלי איתו. הוא ילד שלי הוא תמיד יהיה. נכון, אני לא יכולה לחבק אותו ולנשק אותו, וכבר הרבה זמן שאני מתגעגעת לזה, אבל החוט ביננו לעולם לא ינתק. קשר בין ילד להוריו הוא קשר חזק יותר מנוכחות פיזית, זה קשר נשמתי. (זה לא אומר שאין ימים שאני שוב טובעת בתהום, יש ימים כאלה) מצאתי שעזר לי לספר עליו, (היה לי בלוג שמחקתי בינתיים) על כל החוכמות שלו, כל מה שעולה, לדבר עליו. זה כאילו מחיה אותו קצת, ועוד אנשים זוכים להכיר אותו. אפילו לכתוב את הסיפורים והחוכמות כדי שיהיה אפשר לחזור ולקרוא לזכור ולנצור. המחשב שלי בפרפורי קריסה, כך שאני אף פעם לא יודעת אם זו הפעם האחרונה שאני כותבת. זה המצב. תיבת המסרים שלי גם היא עובדת רק ב20% מהמקרים בגלל הבעיות הטכניות של המחשב. אבל אם אני עוד פה ואם יעזור לך אשמח שתספרי עוד על רותם (קראתי בלינק) ובכלל אשתדל להיות פה בשבילך אם אוכל לעזור במשהו. מאחלת הרבה כוחות ושיהיה לכם טוב. פשוט טוב. דרך אגב - בזמן ההריון ביקרתי גם בפורום הריון לאחר אובדן (אמנם לרוב מדובר באובדני הריון, אבל בדיעבד מצאתי שם הרבה תמיכה בהריון המוזר הזה והבלתי אפשרי הזה)

 

[yazi22]

אסתר יקרה

מבין את דברייך ומאד מסכים עם מה שכתבת. מסקרן אותי לדעת מדוע מחקת את הבלוג שלך? אני פרסמתי טור באתר NRG במשך עשרה חדשים ואחר כך עברתי לכתיבה של בלוג. איני יכול להפריז בתרומה של הכתיבה לתהליך ההתמודדות שלי. מאחל לך כל טוב.

 

[אסתר לרגע]

אבא יקר ../images/Emo201.gif

מסכימה מאוד עם דבריך על כוחה של הכתיבה (זה היה אינטואיטיבי בשבילי), ועל שותפות הגורל והכאב. מחקתי ממגוון סיבות שפשוט השתלבו זו עם זו. - כשכבר הצלחתי מעט להרים את הראש החלטתי שחשוב להקדיש יותר זמן לבני משפחתי בבית ופחות למחשב. - היה לי קושי להשאיר את הדברים כתובים פתוחים וחשופים לעין כל - נפגעתי מהערה קטנונית וחסרת טעם שהיתה קשורה לבלוג (אני חושבת שבזמנו קיבלתי קישור בבלוג שלי לטור שלך, ונכנסתי פעם. סיפרת על החברים של בנך שמתבגרים ומתכוננים לגיוס בעוד בנך נשאר באותו הגיל?... ואולי התבלבלתי, פשוט מצלצל מוכר) אין ספק שהכתיבה עזרה מאוד לשעתה. החלטתי שזה יספיק לעת עתה. הדברים משם עוד כתובים בלבי וזה מה שחשוב. שיהיה רק טוב, עם כל הרע.

 

[yazi22]

דנה יקרה

גם אני נכנסתי לכאן לאחר הפסקה ארוכה. קראתי את הכתבה בעיתון הארץ. מה אומר לך? מי שנמצא כאן הוא קודם כל שותף בזה שהוא נמצא באותו המקום. ברצונו ושלא ברצונו, כל אחד כאן שותף בצערך. כשאני קורא את תגובתה של אסתר, כאן למטה, אני יכול להעיד שככל שמי שהאובדן שלו קרוב יותר לשלך - כך הוא קרוב אליך בכאב, בהבנה בלי מילים, בדרך. אני גם מסכים, ומבין ככל שניתן את דבריה. מהמעט שכתבת כאן, אני יודע שתמשיכי. לפני שנה וחצי איבדתי את בני הבכור, בן שבע עשרה. מאז אני כותב בלי הפסקה. הכתיבה יוצרת הנצחה. הכתיבה עוזרת לי להבין את עצמי ועוזרת לי לשמור על עצמי. הכתיבה, כך אני מקווה, יכולה להועיל לאחרים אשר קוראים בדברים. אין פתרון. אין מה לעשות אלא להיות שותפים.