חדשה/ישנה ../images/Emo18.gif ארוך
שלום לכולן, בעבר, כשהפורום היה רק קומונה השתתפתי באופן די אקטיבי, מאז המעבר לפורום הפכתי לסמויה, ועכשיו אני מרגישה שהגיע הזמן לצאת ולהתגלות קצת... אני נשואה אוטוטו 3 שנים, את האנדו' (שבעקבותיו עברתי כבר מספר ניתוחים) איבחנו 3 חודשים אחרי החתונה, משבר גדול והרבה כאב לב בנוסף לכאב הפיזי שליווה אותי הרבה שנים, אבל סוף סוף קיבל הכרה (כמו שכולכן בוודאי מכירות). חודשיים אחר כך (אחרי הניתוח הראשון) נכנסתי להריון ספונטני (איזו שימחה היתה שם) אבל ההריון הסצתיים בשבוע 6. אחר כך התחלנו הזרעות ששיגעו לי את האנדו' לגמרי, לא יכולתי לתפקד בכלל ובסופו של דבר אושר לנו IVF, אבל במשך שנה לא הייתי במצב פיזי להתחיל את הטיפול. לפני חודש וחצי (12 חודשים אחרי האישור, כאשר כל התקופה הייתי עם דיכוי, ולאחר ניתוח שבו הוסרו כל הציסטות והופרדו הידבקויות מכאיבות במיוחד) התחלנו סוף סוף IVF מס' 1. הטיפול עבר ממש בקלות, אפילו בקלות מדהימה. הגירוי לא גרם להתפתחות ציסטות חדשות, לא נרשמו כאבים מיוחדים, הההרדמה היתה קלה, ללא כאבים אחרי השאיבה, הפריות יפות ועוברים יפים, החזרה עדינה ולא טראומטית... בקיצור - הכל שיחק לטובתנו. ואז הגענו לבוקר של הבטא. ופתאום - דימום, אבל ממש דימום. בכל זאת הלכתי לעשות בדיקת בטא, רק כדי לסגור את החודש ולהפתעתי הבטא היתה חיובית (ואפילו הראתה תוצאה נאה), אבל הפרוגסטרון היה על הקרשים ולכן אמרו לי להתחיל להזריק גסטון, אבל הדימום רק התחזק והתחזק. וזהו - הבטא ירדה, הגסטון לא הספיק להשפיע. עכשיו צריך לחכות שהבטא תתאפס. בינתיים הלב כואב. אני מנסה לשאוב כוחות מהעובדה שהתהליך עצמו הצליח, ומהניסיון לתכנן מה לעשות הלאה (אבל מוכרחה לציין שזו נחמה מועטה). ועכשיו לשאלות:
האם ידוע למישהי על קשר בין אנדו' לפרוגסטרון נמוך (או לבעיה בספיגה של התמיכה הואגינלית)? - השאלה הזו פחות קריטית מאחר וברור לי שפעם הבאה אני דורשת גסטון לכתחילה!!
מהו הטיפול הממולץ להחזרת עוברים לנשים עם אנדו (מחזור טבעי או על בסיס הורמונלי) מה היתרונות ומה החסרונות והאם גם במוקפאים לוקחים תמיכה לאחר ההחזרה?
מאחר וכרגע אני נקיה מציסטות (
) ומאחר והטיפול הקודם עבר בקלות אני חושבת שאני רוצה לעבור שאיבה שוב ולא לעבור טיפול מוקפאים, ולהשאיר את המוקפאים לעיתות מצוקה. מה דעתכן? האם אפשרי? מודה מאוד למי שקראה והגיעה עד כאן וכמובן תודה למגיבות. טשומפי.
שלום לכולן, בעבר, כשהפורום היה רק קומונה השתתפתי באופן די אקטיבי, מאז המעבר לפורום הפכתי לסמויה, ועכשיו אני מרגישה שהגיע הזמן לצאת ולהתגלות קצת... אני נשואה אוטוטו 3 שנים, את האנדו' (שבעקבותיו עברתי כבר מספר ניתוחים) איבחנו 3 חודשים אחרי החתונה, משבר גדול והרבה כאב לב בנוסף לכאב הפיזי שליווה אותי הרבה שנים, אבל סוף סוף קיבל הכרה (כמו שכולכן בוודאי מכירות). חודשיים אחר כך (אחרי הניתוח הראשון) נכנסתי להריון ספונטני (איזו שימחה היתה שם) אבל ההריון הסצתיים בשבוע 6. אחר כך התחלנו הזרעות ששיגעו לי את האנדו' לגמרי, לא יכולתי לתפקד בכלל ובסופו של דבר אושר לנו IVF, אבל במשך שנה לא הייתי במצב פיזי להתחיל את הטיפול. לפני חודש וחצי (12 חודשים אחרי האישור, כאשר כל התקופה הייתי עם דיכוי, ולאחר ניתוח שבו הוסרו כל הציסטות והופרדו הידבקויות מכאיבות במיוחד) התחלנו סוף סוף IVF מס' 1. הטיפול עבר ממש בקלות, אפילו בקלות מדהימה. הגירוי לא גרם להתפתחות ציסטות חדשות, לא נרשמו כאבים מיוחדים, הההרדמה היתה קלה, ללא כאבים אחרי השאיבה, הפריות יפות ועוברים יפים, החזרה עדינה ולא טראומטית... בקיצור - הכל שיחק לטובתנו. ואז הגענו לבוקר של הבטא. ופתאום - דימום, אבל ממש דימום. בכל זאת הלכתי לעשות בדיקת בטא, רק כדי לסגור את החודש ולהפתעתי הבטא היתה חיובית (ואפילו הראתה תוצאה נאה), אבל הפרוגסטרון היה על הקרשים ולכן אמרו לי להתחיל להזריק גסטון, אבל הדימום רק התחזק והתחזק. וזהו - הבטא ירדה, הגסטון לא הספיק להשפיע. עכשיו צריך לחכות שהבטא תתאפס. בינתיים הלב כואב. אני מנסה לשאוב כוחות מהעובדה שהתהליך עצמו הצליח, ומהניסיון לתכנן מה לעשות הלאה (אבל מוכרחה לציין שזו נחמה מועטה). ועכשיו לשאלות:
