חדשה - ישנה (טריגר)
בעבר כתבתי כאן בפורום.
אני נכנסת עכשיו בניק חדש (הגבתי בניק הזה פעם פעמיים להודעות, אבל בלספר על עצמי הוא חדש)
נמנעתי מהפורום הזה כמה שנים
נמנעתי מלהכנס לכאן
נמנעתי מלכתוב כאן
חשבתי – ככה ההפרעה תעלם.
חשבתי והתבדיתי.
זה לא משנה מה אקרא או איפה אכתוב.
אני חולה.
חולה מאד.
"את נכה" אמרה לי הדיאטנית כבר לפני זמן רב שכששקלתי הרבה פחות.
"את נכה" אמרתי לעצמי.
"את נכה" אמר לי הגב
"את נכה" אמרו לי הרגליים.
כל השנים הייתי "מוגדרת" כהפרעת אכילה לא מוגדרת.
עכשיו כבר יש הגדרה חדשה: "אכלנית כפייתית אובססיבית"
אני מכירה הכל.
צומות,
בולמוסים,
הקאות,
ועכשיו – אוכל אוכל אוכל.
אבל האוכל היה תמיד בראש כ"אוכל אוכל אוכל"
לא משנה אם צמתי – גם אז כל המח דפק אוכל.
וזה כל מה שמעסיק אותי ביום ובלילה: אוכל!!
מה אכלתי, מה לא אכלתי.
מה אוכל מחר ומה אכלתי לפני שבוע.
אוכל....
ואני כבר לא יודעת אם ההפרעה נובעת מהקשיים הנפשיים או שהקשיים הנפשיים נובעים מההפרעה.
אני מוצפת...
מעשנת כל היום, אוכלת כל היום,
ואפילו להקיא – אסור לי
כי אני עכשיו "אכלנית כפייתית אובססיבית"
טוב, אז מדברים על אשפוז בתל השומר,
ואני רוצה את האשפוז בתל השומר,
כי הגיעו מיים עד נפש.
לא יכולה לעשות את זה לבד...
אני מרגישה חלשה. כ"כ חלשה וחסרת שליטה,
ורופאת המשפחה שלי אומרת שאני נלחמת,
ואני מרגישה שאין לי כח להילחם, אבל חייבת
כי ככה זה לא יכול להמשיך....
הלב שלי בוכה,
לפעמים גם יש דמעות,
ולפעמים הכל נאטם בפנים כמו בועה אטומה שאי אפשר לחדור דרכה.
המטפלת שלי שואלת אותי למה אני אוכלת בלי הפסקה.
ואני עונה לה – זה מחליף את הפגיעה העצמית (בלי פירוט עדיף)
ואני מרגישה שהתשובה אוטומטית.
שזה מה שהתרגלתי לענות,
זה מה שהתרגלתי לחשוב.
ואנחנו מנסות לגעת יותר בעומק, בשורש של הבעיה ואני נאטמת.
אני לא רוצה להיאטם, אבל אין לי תשובות.
פשוט אין תשובות,
כי האוכל ממלא את כל המח ואין מקום לחשוב בכלל....
אז עונה שוב ושוב על השאלות במין מכניות כזו:
פגיעה עצמית = אכילה כפייתית
ובפנים אני מרגישה שזה כבר מעבר...
שזה כבר ....
לא יודעת מה – אטומה כ"כ שלא מסוגלת לחשוב על ה"מעבר" הזה...
שולחת בדמעות,
דמעות פנימיות שלא מצליחות לצאת....
בעבר כתבתי כאן בפורום.
אני נכנסת עכשיו בניק חדש (הגבתי בניק הזה פעם פעמיים להודעות, אבל בלספר על עצמי הוא חדש)
נמנעתי מהפורום הזה כמה שנים
נמנעתי מלהכנס לכאן
נמנעתי מלכתוב כאן
חשבתי – ככה ההפרעה תעלם.
חשבתי והתבדיתי.
זה לא משנה מה אקרא או איפה אכתוב.
אני חולה.
חולה מאד.
"את נכה" אמרה לי הדיאטנית כבר לפני זמן רב שכששקלתי הרבה פחות.
"את נכה" אמרתי לעצמי.
"את נכה" אמר לי הגב
"את נכה" אמרו לי הרגליים.
כל השנים הייתי "מוגדרת" כהפרעת אכילה לא מוגדרת.
עכשיו כבר יש הגדרה חדשה: "אכלנית כפייתית אובססיבית"
אני מכירה הכל.
צומות,
בולמוסים,
הקאות,
ועכשיו – אוכל אוכל אוכל.
אבל האוכל היה תמיד בראש כ"אוכל אוכל אוכל"
לא משנה אם צמתי – גם אז כל המח דפק אוכל.
וזה כל מה שמעסיק אותי ביום ובלילה: אוכל!!
מה אכלתי, מה לא אכלתי.
מה אוכל מחר ומה אכלתי לפני שבוע.
אוכל....
ואני כבר לא יודעת אם ההפרעה נובעת מהקשיים הנפשיים או שהקשיים הנפשיים נובעים מההפרעה.
אני מוצפת...
מעשנת כל היום, אוכלת כל היום,
ואפילו להקיא – אסור לי
כי אני עכשיו "אכלנית כפייתית אובססיבית"
טוב, אז מדברים על אשפוז בתל השומר,
ואני רוצה את האשפוז בתל השומר,
כי הגיעו מיים עד נפש.
לא יכולה לעשות את זה לבד...
אני מרגישה חלשה. כ"כ חלשה וחסרת שליטה,
ורופאת המשפחה שלי אומרת שאני נלחמת,
ואני מרגישה שאין לי כח להילחם, אבל חייבת
כי ככה זה לא יכול להמשיך....
הלב שלי בוכה,
לפעמים גם יש דמעות,
ולפעמים הכל נאטם בפנים כמו בועה אטומה שאי אפשר לחדור דרכה.
המטפלת שלי שואלת אותי למה אני אוכלת בלי הפסקה.
ואני עונה לה – זה מחליף את הפגיעה העצמית (בלי פירוט עדיף)
ואני מרגישה שהתשובה אוטומטית.
שזה מה שהתרגלתי לענות,
זה מה שהתרגלתי לחשוב.
ואנחנו מנסות לגעת יותר בעומק, בשורש של הבעיה ואני נאטמת.
אני לא רוצה להיאטם, אבל אין לי תשובות.
פשוט אין תשובות,
כי האוכל ממלא את כל המח ואין מקום לחשוב בכלל....
אז עונה שוב ושוב על השאלות במין מכניות כזו:
פגיעה עצמית = אכילה כפייתית
ובפנים אני מרגישה שזה כבר מעבר...
שזה כבר ....
לא יודעת מה – אטומה כ"כ שלא מסוגלת לחשוב על ה"מעבר" הזה...
שולחת בדמעות,
דמעות פנימיות שלא מצליחות לצאת....