MeWithoutU
New member
חדשה...חפירה ארוכה...
היי לכולם. אני ג'ולי בפברואר אני אהיה בת 19 איבדתי את אימי 3 שבועות לפני יום הולדת 7. עוד מעט 12 שנים בלעדיה! הייתה לה טרשת נפוצה...עם הזמן זה החמיר...היא הייתה עם מקל הליכה...חלשה כל כך. עלינו לארץ כי חשבנו שכאן יכלו לעזור לה. ואז היה לה דימום מוחי...אישפזו אותה בבית חולים ואחרי 3 ימים היא נפטרה. אני עדין זוכרת את היום שאבא שלי חזר מהבית חולים עם דודה שלי...רק עלינו לארץ אז חיינו אצל סבתא. והוא היה נראה מוזר, לחש לדודה ולחש לסבתא...ואז קרא לי ולאח שלי לחדר (אח שלי היה אז בן 9) התיישבנו ואבא שלי פרץ בבכי היסטרי ואמר שהוא כרגע חזר מהבית חולים ושאמא נפטרה. אני ואבא בכינו והתחבקנו...אח שלי לעומת זאת לא הגיב. זאת בעצם הפעם הראושנה והאחרונה שניחמנו אחד את השני על המוות של אמא. מאז "התמודדתי" עם זה לבד. היה לי נורא קשה בעיקר כי רק עלינו לארץ... ארץ זרה, שפה זרה...אין חברים שיכולים לעזור ולתמוך...הרגשתי כל כך לבד בלי אף אחד שיתמוך. בנוסף חזרתי לבית ספר יום למחרת ובכיתי בהיסטריה...לא יכולתי להיתמודד עם זה... והאנשים שכבר ידעו מה קרה סיפרו לאחרים "אמא שלה נפטרה" "אמא שלה נפטרה" ואומנם לא ידעתי עיברית ממש...אבל בארגנטינה הייתי בבית ספר יהודי ולמדתי מילים בסיסיות וידעתי מה המילה "אמא" אומרת. וזה רק דיכא אותי יותר לשמוע אותם מזכירים את זה שוב ושוב... היה כל כך קשה לגדול בלעדיה...היו זמנים שהייתי זקוקה לה כל כך...והיא לא הייתה שם. אין יום שאני לא חושבת עליה. לפני חצי שנה התחלתי קורס מטפלות לגיל הרך... אני לא יודעת אם זה משהו שאני רוצה לעסוק בו אבל לקחתי את הקורס הזה בגלל שמתישהו אני רוצה להקים משפחה ואין לי אמא לצידי שתסביר לי איך לטפל בילד...לכן היה לי חשוב לקחת את הקורס הזה. בנוסף בגלל האובדן (ובגלל עוד סיבות) בגיל מאוחר יותר ניכנסתי לדיכאונות... הייתי אצל פסיכולוגים, פסיכיאטרים, לקחתי כדורים, שתיתי הרבה, ניסיתי להיתאבד כמה פעמים, היו לי הפרעות אכילה...ועוד כל מיני דברים... אני מרגישה שהייתי צריכה להתבגר מהר... אני לא מסתדרת כל כך עם אנשים בגילי... גם בגלל שלא הייתה לי דמות נשית אני מאוד מתקשה לדבר עם נשים ויותר קל לי לדבר עם בני המין השני. זהו...מקווה שאוכל לפרוק כאן...ואוכל גם לתמוך באחרים. וסליחה על החפירה הארוכה במיוחד!
היי לכולם. אני ג'ולי בפברואר אני אהיה בת 19 איבדתי את אימי 3 שבועות לפני יום הולדת 7. עוד מעט 12 שנים בלעדיה! הייתה לה טרשת נפוצה...עם הזמן זה החמיר...היא הייתה עם מקל הליכה...חלשה כל כך. עלינו לארץ כי חשבנו שכאן יכלו לעזור לה. ואז היה לה דימום מוחי...אישפזו אותה בבית חולים ואחרי 3 ימים היא נפטרה. אני עדין זוכרת את היום שאבא שלי חזר מהבית חולים עם דודה שלי...רק עלינו לארץ אז חיינו אצל סבתא. והוא היה נראה מוזר, לחש לדודה ולחש לסבתא...ואז קרא לי ולאח שלי לחדר (אח שלי היה אז בן 9) התיישבנו ואבא שלי פרץ בבכי היסטרי ואמר שהוא כרגע חזר מהבית חולים ושאמא נפטרה. אני ואבא בכינו והתחבקנו...אח שלי לעומת זאת לא הגיב. זאת בעצם הפעם הראושנה והאחרונה שניחמנו אחד את השני על המוות של אמא. מאז "התמודדתי" עם זה לבד. היה לי נורא קשה בעיקר כי רק עלינו לארץ... ארץ זרה, שפה זרה...אין חברים שיכולים לעזור ולתמוך...הרגשתי כל כך לבד בלי אף אחד שיתמוך. בנוסף חזרתי לבית ספר יום למחרת ובכיתי בהיסטריה...לא יכולתי להיתמודד עם זה... והאנשים שכבר ידעו מה קרה סיפרו לאחרים "אמא שלה נפטרה" "אמא שלה נפטרה" ואומנם לא ידעתי עיברית ממש...אבל בארגנטינה הייתי בבית ספר יהודי ולמדתי מילים בסיסיות וידעתי מה המילה "אמא" אומרת. וזה רק דיכא אותי יותר לשמוע אותם מזכירים את זה שוב ושוב... היה כל כך קשה לגדול בלעדיה...היו זמנים שהייתי זקוקה לה כל כך...והיא לא הייתה שם. אין יום שאני לא חושבת עליה. לפני חצי שנה התחלתי קורס מטפלות לגיל הרך... אני לא יודעת אם זה משהו שאני רוצה לעסוק בו אבל לקחתי את הקורס הזה בגלל שמתישהו אני רוצה להקים משפחה ואין לי אמא לצידי שתסביר לי איך לטפל בילד...לכן היה לי חשוב לקחת את הקורס הזה. בנוסף בגלל האובדן (ובגלל עוד סיבות) בגיל מאוחר יותר ניכנסתי לדיכאונות... הייתי אצל פסיכולוגים, פסיכיאטרים, לקחתי כדורים, שתיתי הרבה, ניסיתי להיתאבד כמה פעמים, היו לי הפרעות אכילה...ועוד כל מיני דברים... אני מרגישה שהייתי צריכה להתבגר מהר... אני לא מסתדרת כל כך עם אנשים בגילי... גם בגלל שלא הייתה לי דמות נשית אני מאוד מתקשה לדבר עם נשים ויותר קל לי לדבר עם בני המין השני. זהו...מקווה שאוכל לפרוק כאן...ואוכל גם לתמוך באחרים. וסליחה על החפירה הארוכה במיוחד!
