אין לי מושג
מהו מנהג הגברים דחו"ל. סקנדינביה השיוויונית ואיטליה השוביניסטית (אני מוותרת על הדוגמא של אפגניסטן אשר עלתה לתודעה הציבורית לאחרונה לא בזכות מעמד האישה בה) הן בשבילנו חו"ל באותה מידה. וגם בארץ זרה נתונה קיימים מנהגים מגוונים, שמקורם במעמד, השכלה, ערכים וכדומה. להציג דפוס שוביניסטי כמנהג דחו"ל מזכיר לי את השיטה בה משווקים אצלנו כל זבל תחת סיסמא "כמו באמריקה". מנצלים את רגשי הנחיתות הלאומיים. נו מילא, כמו שאומרים אצלנו בוורשה (גם חו"ל!). אין לי גם מושג מה המניעים הספציפיים של ידידתך, אבל ברמה הקולקטיבית, התנהגות מסוג זה מקורה (לדעתי, ובואו נוותר להבא על הביטוי המתגונן "לדעתי", הרי ברור שאני מביעה כאן את הדעה שלי ולא של בריטני ספירס, ציבור תלמידי הישיבות בישראל או לוחמי טאליבן) במוסכמות החברתיות אשר הגדירו את האישה כייצור חלש וחסר עצמאות, שתשומת הלב והאכפתיות כלפיה מתבטאות באופן טבעי בהענקת בטחון כלכלי וסיפוק צרכיה שהיא איננה מסוגלת, בשל מעמדה הנחות, ואיננה רוצה, בשל החינוך שקיבלה, למלא בעצמה. ברור שלגבי אשה ספציפית זה לא חייב להיות כל כך דיכוטומי, אבל בקווים הכלליים, זה המצב. אז יכול להיות שיש נשים שנהנות מפרות המאבק הפמיניסטי (בהיותן עצמאיות חברתית וכלכלית), אבל מתקשות לוותר על העצם שהחברה השוביניסטית ממשיכה לזרוק להן. זאת לא הסיבה להפסיק את המאבק...