חדשה בפורום

[עירית ל]

נסיונות לברר מדוע הוא עשה את זה...

לאה, אני לא חושדת בך שאת מתאימה לתיאור שאני עומדת לתת ובכל זאת: אני רואה הרבה פעמים בגינה ילדים שעושים דברים שלא ממש מקובלים על ההורים שלהם (לא ברור למה), ואז ההורה אומר לילד "למה עשית את זה?". לרב הילדים בגיל שהם בכלל לא מסוגלים לענות, לרב זה ברור למה הם עשו את זה (מאוד מעניין לראות איך חול גולש במגלשה), לרב ההורה מתכוון להגיד "אל תעשה את זה" ולא מצפה לתשובה. זה קורה לפעמים גם בין חמותי ליונתן ותמיד לגבי דברים שלא מטרידים אותי כהוא זה. אז רק להבהיר - להגיד לילד בקול מתלונן "למה", זה לא לברר איתו למה.

 

[לאה_מ]

ודאי שלא...

(וגם לא ממש ברור מה לא בסדר בלהגליש חול במגלשה

). אני לא מתכוונת לשאול את הילד "למה עשית את זה?" אם זה לא היה ברור. אלא לשער בעצמי ולתמלל לו את ההשערות שלי (צריך להזהר עם זה, כי אנחנו עלולים להכניס להם לפה דברים שבכלל לא עלו בדעתם) - לדוגמא "את מאוכזבת שאי אפשר עכשיו להפגש עם חברים...", או להתחיל איתו משחק תפקידים כלשהו שבמסגרתו ניתן יהיה לדובב את הילד ("שלום ספיידרמן. אני בז שנות אור, מגן החלל. מה אתה עושה כאן?"...). ה"למה" שאת מתארת הוא לא בירור - הוא הבעת אי שביעות רצון ממה שהילד עושה (בצורה לא ממש ברורה).

 

[דסי אשר]

הסלמה של סיכסוכי היה דיון

הי, לפני כשבועיים היה כאן דיון בעקבות קישור שהובא מעיתון הארץ. המאמר דן בהסלמת סכסוכים וישובם. המאמר נכתב על ידי שני פסיכולוגים- נחי אלון ופרופ´ חיים עומר. המשותף לשניהם- שניהם מביאים את תפיסות העולם של המזרח הרחוק, וחיים עומר בפירוש מדבר על השפעת גישותיו של גאנדי על תפיסותיו החנוכיות. נחי אלון יוצא פעם בשנה להודו, למזרח, כדי להחסף, להפנים תפיסות עולם שונות מתפיסות העולם המערביות. אני לא יודעת אם מי שהביאה את הקישור אז, ומי שהשתתפה בדיון, יודעת שפרופ´ חיים עומר, כתב ספר, ועוסק בנושא "איבוד הסמכות ההורית". על פרופ´ עומר היית הכתבה גדולה מאד, לפני כשנה, וגם היא הובאה לפורום כקישור. חיים מטפל במתבגרים והוריהם. הוא מטפל בתוצאות איבוד הסמכות ההורית, שמבוטאת בין השאר, בהתנהגות אלימה, משפילה של הילדים כלפי הוריהם. אני מזכירה מאמר זה, ומי שיכול להביא הקישורים, תהיה זו תוספת לדיון. הסיבה, אז לא הספקתי להצטרף לדיון, ובנוסף, עכשיו בדיון עלו מילים-מוטיבים מאותו דיון: "סמכות הורית" וילדצעיר בשנים "שמכה את אימו עם בובה" ולא מגיב לאמירתה, :זה כואב לי". זהו, אני מנסה להרחיב את הדיון, אולי בעזרת אותם מאמרים, כאשר עמדותי לגבי גבולות יגדעות לוותיקי הגולשים/ות. דסי

 

[vered4]

הילד משחק

עדיין אין כאן הסלמה, כי לפי הרגשתי אין כאן סכסוך. נראה לי שהילד לא מתייחס לאמא שלו ברצינות, בגלל הרצון להתחבר ולהיות חברית איתו, הוא מפרש את זה כמשחק. זו רק ההתחלה של איבוד הסמכות ההורית שבגיל גדול יותר יכולה להגיע לאלימות ממשית של ילד כלפי הוריו.

 

[דנה השניה]

לספר שהזכרת קוראים

"שיקום הסמכות ההורית" והוא מאת פרופ´ חיים עומר. הנה מה שכתוב במיתוס על הספר: הורים רבים מרגישים חסרי אונים מול ילדיהם "המתחצפים" ומול תופעות של אלימות מילולית ופיסית, איומים, סחיטות, השתלטות על הבית, נשירה ממסגרות, התקפי זעם, סמים, גניבות, עבריינות ועוד. אומנם, חלק מהתופעות מחריפות בגיל ההתבגרות אך אין ספק שבשנים האחרונות רמת התוקפנות בארץ עלתה לאין ערוך, אין הורה בחברתינו, היום, שיכול לומר לעצמו: "אצלי בבית זה לא יכול לקרות", כולנו חשופים ברמה זו או אחרת לתופעות שתוארו. שיקום הסמכות ההורית מציע דרך בונה, בלתי אלימה וערכית להתמודדות תקיפה וסמכותית עם הבעיות. הורים המפעילים את העקרונות האלה יוכלו לא רק לשקם את סמכותם, אלא גם להגדיל את נוכחות ההורית והאנושית בביתם ובמשפחתם. לא קראתי את הספר ואין לי מושג אם הוא מתאים להקשר הנוכחי, אבל על פניו, לדעתי, יש קשר לסיטואציה שהועלתה פה.

 

[ימימה]

לאה - שאלה קצת ../images/Emo32.gif

שאלה שבטח תשמח את חובבי הגבולות הברורים והחינוך הסמכותי

אני קוראת הרבה בפורום, ומצאתי הרבה ענין בגישה שמאפיינת אותך, את נועה גל ואחרים כאן. זו בהחלט גישה שמתאימה לי, ואני מנסה ליישם אותה במידת האפשר גם אצלי בבית. מקובלת עלי ההגדרה שלך, שעלתה כאן ובהזדמנויות אחרות ש"גבולות", "חזית" "נצחון והפסד" הם לא מושגים שהייתי רוצה שישמשו אותי בתיאור היחסים בתוך המשפחה שלי. עונשים ממילא לא היו קיימים אצלנו מעולם, ואני מנסה במידת האפשר למצוא דרכים לפתור בעיות בדרך של הסכמה הדדית ולא של כפייה - לא תמיד בהצלחה לצערי - גם משום שלעתים אני עייפה/עצבנית/חסרת יצירתיות

אבל בסה"כ אני בהחלט מנסה להתמיד בדרך הזו. יחד עם זאת, אני נתקלת במקרים שבהם אביגיל פשוט מושכת בכיוון של יצירת משבר- אין לי דרך אחרת לתאר את זה- ולא מוכנה לשום פתרון בדרך אחרת, נעימה יותר לכולם. למשל אם אמרתי שמשהו בלתי אפשרי ונוצר ויכוח בנושא (סתם דוגמא שעולה לי כרגע בראש: היא רוצה ללכת לחברה, למרות שהשעה כבר 6:60 בערב, זה לא נוח לי, ולא נוח להורי החברה) היא יוצרת מצב שבו יש עבורה רק כן או לא, אין אפשרויות ביניים, ומכיון שבמקרה כזה בסוף זה לא (לפעמים אין ברירה) יש משבר ענק של כעס ובכי. לפעמים יש לי תחושה שאם הייתי "חותכת" מוקדם יותר, ולא מנסה למצוא פתרונות חלופיים, שרק מרגיזים אותה יותר, היא הייתה מתרגזת, בוכה, כועסת (מה שממילא קורה בסוף), אבל הכל היה קצר יותר, ולכן קל יותר - לשתינו. כאילו היא מחפשת את ה"לא" ההחלטי שלי, את ה"גבול". יותר מכך - אם נאמר אשנה את דעתי בסוף- גם זה כבר קרה- ואקבל לחלוטין את רצונה - היא כבר לא תרצה את מה שרצתה. כאילו היא לוחצת עלי להתעקש, להיות נחושה ועקבית. ועוד - בשיחה עם חברה שלי, שקצת "ראיינה" אותה, היא אמרה שלפעמים היא הייתה רוצה שפשוט אקח אותה, ואחליט בשבילה, וגמרנו. כך שנוצרה לי אי התאמה בעייתית למדי בין התיאוריה, המקובלת עלי, לבין מה שאני קולטת מאביגיל. אני לא רוצה, ולא מתכוונת לשנות מקצה אל קצה את דרכי החינוכית. אני מאמינה שלטווח הארוך, גם אם במקרים מסוימים זה לא עובד בשבילי, הדרך הזו תניב פרות טובים יותר, ותכוון את אביגיל להיות סוג האדם שהייתי רוצה שתהיה, אבל אני כן אשמח לשמוע רעיונות מדוע נוצר הפער הזה, ואיך מתגברים עליו.

 

[יונת ש.]

יש הבדל בין ביטוי רצון, לבין ביצוע

דוגמא קיצונית: קרה לך פעם שחשבת על מישהו "הלוואי שימות"? או משהו נורא אחר? אני משערת שגם אם באמת הרגשת ככה, לא ממש התכוונת להגיע לרצח. אבל התחושה עצמה היא אמיתית, אפילו אם לא פועלים לפיה. אצל ילדים זה קורה המון. הרבה פעמים הם אומרים לנו דברים בעיקר כדי שנדע, שנוכל לשמוע את מה שהם מרגישים וע"י כך לחזק את תחושת הלגיטימיות שלהם. אז מה עושים עם זה בתכל´ס? בתור התחלה, מקשיבים להם. וגם מראים להם שאנחנו באמת שומעים: "כיף לך לשחק עם ___" או "את מתגעגעת ל___". ונותנים להם הזדמנות להמשיך ולספר לנו מה הם מרגישים. אם היא יודעת שזה בלתי אפשרי להביא את הרצון שלהם לידי מימוש (והבנתי שזה המצב שתיארת?) אז אין טעם אפילו לומר את זה. אם לא - אפשר להזכיר את זה, אבל מיותר לחזור על זה יותר מפעם אחת. אחד הדברים היפים שקורים לפעמים בעקבות זה, הוא שמדבר קטן כמו לבקר חברה לפעמים הילדים ממשיכים ומספרים לנו על כל מיני דברים גדולים וחשובים שמטרידים אותם באמת. גם לנו המבוגרים קשה הרבה פעמים לבטא מיד מה מפריע לנו, ואנחנו יודעים להתלונן רק על הדברים הקטנים ולא על הבעיה שבבסיס. אם יש מישהו שמקשיב בצורה פעילה כזאת, זה מאוד עוזר להקשיב לעצמנו (או לילדה להקשיב לעצמה) ולגלות מה באמת מטריד אותנו. אם מעניין אותך לקרוא על זה יותר, אפשר בספר של ד"ר גורדון "הורות יעילה". אני חושבת שגם פייבר ומזליש מסבירות את זה בספר "איך לדבר כך שילדים יקשיבו ולהקשיב כך שילדים ידברו".

 

[לאה_מ]

גם לנו זה קורה לפעמים

ואפילו מקרים בדיוק כפי שאת מתארת. האמת היא, שאני לא מייחסת את זה לצורך של שירה (לדוגמא) בהצבת גבולות מצידי (אני גם לא חושבת שהיא רואה אותי כאדם לא אסרטיבי. אני יודעת מה אני רוצה, וזה ניכר. מתן כבוד לילדים והתחשבות בדעותיהם וברצונותיהם הם לא ההיפך מבטחון ואסרטיביות!!!). זה מבטא לעתים עייפות שלה, או תסכול מכך שאחר הצהריים "התבזבז" בלי שהיא עשתה את מה שרצתה לעשות, או אכזבה מכך שהתכניות שלה אינן יכולות להתממש. על פי רוב אני מצליחה להגיע איתה להסכמה על פתרון (מה שאומר שהיה שווה לנסות בכל מקרה). ואם לא - בספר "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו" קראתי רעיון שעובד על שירה נהדר - להביע את רצונך לקיים את המשאלות שלהם בצורה מוגזמת (למשל: "הלוואי שיכולת להזמין עכשיו חברה. את יודעת מה? הלוואי שיכולת להזמין עכשיו המון חברות. הלוואי שיכולת להזמין עכשיו את כל הילדות בגן. וגם הילדים. אולי את כל הילדים בשכונה. או את כל הילדים בתל-אביב. הלוואי שיכולנו לעשות עכשיו מסיבה ענקית לכל הילדים..."). בדרך כלל היא מצטרפת בשלב כלשהו למשאלות האלה, וזה נגמר בצחוק וברוח טובה. אצלי לא נוצרה הרגשה ששירה (או עומר, לצורך העניין) הייתה רוצה שאני אקח אותה ואחליט בשבילה. מה גם שלא נראה לי שה"לא" הוא לא החלטי - כלומר, ברור שאי אפשר כרגע ללכת לחברה (לפחות לא לאותה חברה שהוריה לא מסכימים לקבל עכשיו אורחים), השאלה היא רק מה אפשר לעשות במקום זה (היום או מחר). את מוזמנת לנסות ולספר איך היה.

 

[ימימה]

ליונת ולאה -

קודם כל תודה! את הספר "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו וגו´", קראתי אכן לאחרונה, ואני בהחלט מנסה להעזר בו וליישם. ליונת - אני מנסה להשתמש בשיטה שהצעת, ובעקבות מה שכתבת, ניסיתי לעשות בחינה לאחור של ארועים שקרו לנו. גיליתי שכנראה שלמרות שבמקרים אחרים השתמשתי בשיטה הזאת, במקרים האלה מכל מיני סיבות בד"כ לא נעזרתי בה, אולי כי קישרתי את השימוש בה לסוגים אחרים של מצוקה וקושי מצד אביגיל. לאה - על אף שאני לא אדם אסרטיבי מאד, גם אני לא חושבת שאביגיל רואה אותי כאדם חסר ביטחון, וברור לי שהתחשבות ברצונותיה לא תגרום לה לחשוב כך. אביגיל, כשהיא רוצה להשוויץ בי, אומרת לחברות שלה "אמא שלי מרשה לי מה שאני רוצה". עובדתית זה ודאי לא נכון, ובכל מקרה היא ילדה שיש לה גבולות פנימיים מאד ברורים (ברורים מדי, לפעמים). לדעתי היא תופסת כך את המצב, כי היא מרגישה ש(ברוב המקרים) יש מצדי נכונות לשמוע את עמדתה ולהתחשב בה, לא לקבוע גבולות שרירותיים, ולהגיע במידת האפשר להסכמה. אני בכל אופן מקבלת את זה כמחמאה, אם כי אין לי ספק שיש אנשים שלא יסכימו איתי... יחד עם זה, כשיש מצבים שבהם אני שוב ושוב מרגישה שאני נכשלת בנסיונותי להגיע אליה, זה בודאי גורם לתסכול. בכל מקרה, גם לשמוע שאני לא לבד בקטעים האלו - שבהם למרות כל הרצון הטוב אני לא מצליחה - גם זה מעודד. את הרעיון מהספר שהצעת משום מה אני מוצאת שקשה לי ליישם, הוא לא טבעי עבורי, למרות שאני רואה את התועלת שבו, אני אשתדל בכל זאת, ונראה אם זה יצליח

 

[יונת ש.]

זה באמת לא טבעי בהתחלה

אבל אחרי שמנסים כמה פעמים לעשות את זה בצורה מלאכותית, לומדים להרגיש איך לעשות משהו דומה שכן בא לך טבעי. זה לא יהיה בדיוק כמו הדוגמאות של הספר, אבל זה יהיה קשוב, וזה יהיה יותר "את".

 

[אינדיגו]

שלום לאמא של יונתן ומיקה

תאמיני לי שממש לא הבנתי איפה הבעייה. לפי התיאור שהבאת כאן יש לך ילד רגיל ומקסים לחלוטין. לפעמים יש לו באגים התנהגותיים די טריוויאליים ולחלוטין לא חריגים. הוא מתנהג יפה בגן, מתנהג יפה למיקה (ראוי לצל"ש) , ואוהב לקפוץ על קצה הספה, Big Deal. וכי מה רצית שיהיה בסדר ויתנהג באופן מתון כל הזמן ובכל מצב? בני שלי גם אוהב עד מאוד את קצה הספה ואוהב לקפוץ ממנה כל אימת שמתאפשר לו , וגם הוא נופל וחוטף. אנו מעירים וזה לא עוזר , אז מה? נתייג אותו כילד קשה ? הוא חי!!! הוא מתלהב!!! הוא מדליק!!! וזה העיקר. אני כמו בעלך הנוקשה בבית , וגם עומר שלי מסתבך איתי לא מעט , אבל הכל בפרופורציות. ולדעתי ראוי שאת תהיי (היות ובעלך לקח את תפקיד ה"מפלצת") הרכה , העדינה , והיותר מתפשרת. האמיני לי , בלי להכיר את יונתן אני קובע כאן קבל עם ופורום - יונתן הוא ילד רגיל ואף מיוחד במינו (הדליק אותי היחס הטוב שהוא מפגין כלפי אחותו , שזה כבר שווה הרבה). כל מה שכתבתי הוא מזוית אישית בלבד , כאב לילד אחד בלבד , וכמובן ללא כל השכלה מתאימה בתחום הזה. נשיקות ליונתן , וגם למיקה.

 

[חני בורשטיין]

יחס לאחים

שמחתי לקרוא שיונתן מתיחס למיקה יפה, אך שימו לב, היא רק בת 4 חודשים, עוד לא לוקחת ממנו את תשומת הלב באופן שזה ישפיע עליו. ההפרש בין ילדי הוא 5 שנים. כשרומי נולדה גל היה בן 5 והוא היה מקסים אליה. כיום, היא בת 3 וחצי והוא פשוט לא שם עליה. היא בגיל שהיא ממש פורחת, ומנסה כל הזמן להתקרב אליו, היא מתה עליו ועל חבריו, אך הוא מרחיק אותה ממנו כל הזמן. לי כאם קשה לראות זאת. לכן הכנתי לו טבלת עיצוב התנהגות כדי שישפר את יחסו אליה, ותאמינו לי, זה ממש עוזר.

 

[לאה_מ]

חני, זה עוזר לשפר את היחסים ביניהם?

או שזה עוזר לכך שגל יפגין כלפי רומי התנהגות יפה על מנת לזכות בפרס? כי אני אשמח אם הילדים שלי יהיו חברים טובים ויסתדרו יפה ביניהם, אבל אני רוצה שזה יקרה משום שהם אוהבים זה את זה ולא כי אני הבטחתי להם פרס אם הם יתנהגו בצורה מסויימת... ואת זה אני כבר לא יכולה לקבוע.

 

[חני בורשטיין]

לאה

שאלה טובה. אני צריכה לחשוב עליה. אולי ההפרש ביניהם גורם לריחוק מצידו של גל ואולי כי היא בת (הוא כל הזמן אומר שהיה רוצה אח). גם אני מאד רוצה שהוא יאהב אותה ויהיה חבר שלה אך בינתיים אני משיגה בעזרת הטבלה התנהגות טובה כלפיה ולא יחס מזלזל מצידו או בכלל חוסר יחס מצידו. תראי, שנינו משיגים משהו בעזרת הטבלה. אני את השקט בבית (הוא גם הרבה צורח עליה) והוא את ההפתעה.

 

[לאה_מ]

ואולי הוא רוצה להרגיש גדול

(והתינוקת הזו כל הזמן נדבקת אליו...) ואולי הוא מרגיש שהיא גוזלת את תשומת הלב של החברים שלו ואולי קשה לו לחלוק איתה את הצעצועים שלו ואולי ואולי ואולי... אנחנו לא יכולים לשלוט ברגשות של ילדינו. אנחנו יכולים לנסות לתת להם דוגמא טובה, לתת להם כלים טובים לפתרון חיכוכים ביניהם, לתת להם כלים מועילים להתמודדות חברתית. מה הם יעשו עם זה ואיך יהיו היחסים ביניהם כשיגדלו - תרומתנו לכך היא חלקית בלבד. יש דברים שאין לנו השפעה עליהם. עומר ושירה לפעמים רבים ולפעמים משחקים נפלא. גם אני הייתי שמחה אלמלא הם היו רבים. אבל אני חושבת שמעבר למתן הכלים לניהול היחסים ביניהם כמיטב יכלתי, אני לא יכולה לתרום הרבה - אולי רק להזיק. האם האינטרס שלך הוא שקט בבית או לתת להם באמת לבטא את הרגשות שלהם? אלו שאלות קשות והתמודדויות קשות. אין לי תשובות. אני רק מתלבטת יחד איתכם.

 

[מירי,]

ריחוק יחס ורגש...

אני יכולה לספר לך על עצמי... ביני לבין אחי 4 שנים כמעט , אני זוכרת אותו נגרר אחרי לכל מקום , ואני מנסה לגרש אותו ובוכה לאמא שלי שתקח אותו (והוא חוזר והיא לוקחת והוא חוזר...) אבל תמיד תמיד תמיד אהבתי ואני אוהבת את אח שלי... בבית אצלי שני בני בהפרש של שנתיים.... הם רבים המון ומשחקים יחד המון ואוהבים המון (אני רואה מהצד את החיבוקים והנישוקים ושומעת את ה"אני אוהב אותך), ואני רק מתפללת שזה יישאר , בשום אופן איני מצפה מהם שירגישו ככה , ולא הייתי רוצה לתגמל אחד מהם על מנת שירגיש ככה , ויחס של כבוד אני נותנת להם ולסובבים אותי ולכן מצפה שהם ייראו וגם ייתנו...

 

[חני בורשטיין]

הבדלים בין בנים לבנות

אני חושבת שיש הבדל כאשר הבן הוא הבכור לעומת בת בכורה. אני מכירה כאלה שיש להם ילדים בהפרש שיש לי אך הבת היא הבכורה, וההבדל הוא גדול.בנות יש להן הרבה יותר סבלנות לאחים שלהן. בכל אופן מצפה לטוב........ ושגל באמת יתיחס יפה לרומי.

 

[לאה_מ]

אני זוכרת איך הייתי מגרשת את אחי

הצעיר, שהיה "נדבק" אלי ולחברים שלי (אם כי בגיל מבוגר יותר). אנחנו חברים מאד טובים היום. יש תקווה.

 

[מירי,]

לא זוכרת שהייתה לי סבלנות אליו ../images/Emo3.gif

 

[ציפי ג]

../images/Emo46.gif ../images/Emo104.gif

לי יש בן בכור, והוא מלאך של ממש. למה הסטיגמות האלה על בנים? תמיד מדברים על כך שהחברה מקפחת את הבנות מבטן ומלידה, ומציבה אותן במטבח. אני מוצאת שלחברה מאוד קשה לקבל שבנים הם רכים ורגשנים וחמים ואוהבים, בדיוק כמו בנות. והסמיילי למעלה הוא קצת קיצוני, ולא מיועד דווקא כלפיך אלא בשל תחושה שיש לי בזמן האחרון, מכל מיני הערות מעצבנות שאני נחשפת אליהן.