האחת והיחידה84
New member
חדשה בפורום
שלום לכולם, אני בת 22 משוחררת כבר קרוב לשנתיים מצה"ל, גרפיקאית במקצועי (לא עובדת כרגע, מניחה שחלק מהעניין זה בגלל הגמגום). יצא לי לעבור פה על הודעות וכל כך הזהיתי עם חלק מהדברים. אני מגמגמת מגיל 12 בערך. כל הסובבים אותי (כולל קלינאית תקשורת) אומרים לי שהגמגום שלי הוא קל וזניח, כמעט לא מורגש, אבל העניין הוא שבשבילי זה ביג דיל! אני ברוב המקרים לא מצליחה שלא לחשוב עליו, וככה יוצא שאני נתקעת יותר בדיבור שלי. הגמגום הזה עוצר אותי בכל דבר כמעט, ואני ממש מרגישה שאני לא חיה בגללו, שאני לא עושה את מה שאני באמת רוצה... ויש לי כל כך הרבה תוכניות, כל כך הרבה שאיפות ויודעת שגם פוטנציאל, שלא ממומש בסופו של דבר. כבר קרה לי לא מעט פעמים שאנשים אמרו לי "יש בך כל כך הרבה דברים טובים, למה את לא מוציאה אותם החוצה?" והם צודקים, בגלל הפחד לדבר נוצר רושם של אדם סגור וביישן, אולי אפילו סנוב וזה ממש לא ככה! הגמגום הזה פשוט תוקע לי את החיים כי אני לא מעיזה הרבה פעמים לפתוח את הפה רק בגלל שאני מפחדת שיתקעו לי המילים ויותר מדי אכפת לי מה יחשוב עליי מי ששומע אותי. גם אצלי, כמו להרבה כאן, קרה שנתקעה המילה בדיוק כששאלו אותי איך קוראים לי, ואז הצד השני לא ידע איך להגיב ופשוט אמר "שכחת איך קוראים לך?". מבחינת בנים- מתחילים איתי המון, אבל הגמגום הזה פשוט עוצר אותי וככה יוצא שאני מפספסת הזדמנויות... אני גם מתכננת להירשם ללימודים אקדמאים, ומעכשיו אני כבר מתחילה לפתח חששות איך אני אסתדר במקום החדש עם הגמגום... אני מקווה ללמוד מהפורום הזה ולקבל עצות איך להתמודד יותר ביעילות עם הבעיה המעיקה הזאת, ולא לתת לה לעצור אותי מלחיות. אני גם אשמח לשמוע יותר על הפעילות של אמב"י, ולהכיר אנשים כמוני שמגמגמים... הרי זה הרבה יותר קל להתמודד כשיודעים שאנחנו לא לבד במצב הזה)... ועוד שאלה, היו לפורום הזה מפגשים בעבר? או שאולי יש מפגשים מתוכננים להמשך?
שלום לכולם, אני בת 22 משוחררת כבר קרוב לשנתיים מצה"ל, גרפיקאית במקצועי (לא עובדת כרגע, מניחה שחלק מהעניין זה בגלל הגמגום). יצא לי לעבור פה על הודעות וכל כך הזהיתי עם חלק מהדברים. אני מגמגמת מגיל 12 בערך. כל הסובבים אותי (כולל קלינאית תקשורת) אומרים לי שהגמגום שלי הוא קל וזניח, כמעט לא מורגש, אבל העניין הוא שבשבילי זה ביג דיל! אני ברוב המקרים לא מצליחה שלא לחשוב עליו, וככה יוצא שאני נתקעת יותר בדיבור שלי. הגמגום הזה עוצר אותי בכל דבר כמעט, ואני ממש מרגישה שאני לא חיה בגללו, שאני לא עושה את מה שאני באמת רוצה... ויש לי כל כך הרבה תוכניות, כל כך הרבה שאיפות ויודעת שגם פוטנציאל, שלא ממומש בסופו של דבר. כבר קרה לי לא מעט פעמים שאנשים אמרו לי "יש בך כל כך הרבה דברים טובים, למה את לא מוציאה אותם החוצה?" והם צודקים, בגלל הפחד לדבר נוצר רושם של אדם סגור וביישן, אולי אפילו סנוב וזה ממש לא ככה! הגמגום הזה פשוט תוקע לי את החיים כי אני לא מעיזה הרבה פעמים לפתוח את הפה רק בגלל שאני מפחדת שיתקעו לי המילים ויותר מדי אכפת לי מה יחשוב עליי מי ששומע אותי. גם אצלי, כמו להרבה כאן, קרה שנתקעה המילה בדיוק כששאלו אותי איך קוראים לי, ואז הצד השני לא ידע איך להגיב ופשוט אמר "שכחת איך קוראים לך?". מבחינת בנים- מתחילים איתי המון, אבל הגמגום הזה פשוט עוצר אותי וככה יוצא שאני מפספסת הזדמנויות... אני גם מתכננת להירשם ללימודים אקדמאים, ומעכשיו אני כבר מתחילה לפתח חששות איך אני אסתדר במקום החדש עם הגמגום... אני מקווה ללמוד מהפורום הזה ולקבל עצות איך להתמודד יותר ביעילות עם הבעיה המעיקה הזאת, ולא לתת לה לעצור אותי מלחיות. אני גם אשמח לשמוע יותר על הפעילות של אמב"י, ולהכיר אנשים כמוני שמגמגמים... הרי זה הרבה יותר קל להתמודד כשיודעים שאנחנו לא לבד במצב הזה)... ועוד שאלה, היו לפורום הזה מפגשים בעבר? או שאולי יש מפגשים מתוכננים להמשך?