חדשה בפורום
בת 25, 10 שנים במחלה. הייתי אנורקסית, מעולם לא בולימית (הקאות). אפשר לומר מצד אחד שהחלמתי. אני לא מפחדת לאכול. לא רוצה להיות רזה מידי. לא חושבת על אוכל. לא מתעסקת בזה. יש לי המון חיים. המון. ואני שמחה ומתעניינת בדברים ומצליחה ומשגשגת ולא מתעסקת בדיאטות ובמשקל. אז מה הבעיה? שבכל החצי הראשון של היום אני לא מסוגלת לאכול. לא רעבה. אוכל עושה לי בחילה, אבל ממש. אז במשך החצי השני של היום אני אוכלת את כל הקלוריות היומיות שלי. זה יכול להיות בסדר ככה, יש אנשים שעושים זאת, שחוץ מהקפה של הבוקר הם חצי יום כמעט לא אוכלים וחצי שני אוכלים יחסית הרבה.... אלא שאחרי הארוחה הגדולה הראשונה שלי באמצע היום (נניח, זה יוצא בצהריים), אפילו שאני שבעה נורמלי (לא מפוצצת, לא בולסת, לא עדיין-רעבה, כלום)---- אני לא יכולה להתאפק כי כאילו "נפתח" לי משהו בצורך ללעוס, ואז אני חייבת להתחיל ללעוס ולירוק. עד הערב אני רק לועסת ויורקת, כשמידי פעם גם בולעת (כי הרי צריך לאכול, יש לי מכסת קלוריות להגיע אליה ואני הרי כבר לא אנורקטית מבחינת ההרעבה). אבל את הקטע הזה של לסיים את הארוחה אני לא מסוגלת. חשבתי שאולי זה כי חצי יום אני לא אוכלת, אז הצורך שלי ללעוס יעני רוצה לפצות את עצמו... אז ניסיתי לאכול קבוע מהבוקר. אבל חוץ מכאבי בטן רציניים של מישהי שלא סובלת לאכול בבקרים, ועוד שהלעיסה והיריקה התחילו אז לא מאמצע היום אלא כבר מהבוקר, זה לא עזר בכלל..... רק הקדים את תחילת התהליך של הלעיסה והיריקה. אז אני לא קולטת את זה. עכשיו קבלו: למה אני לועסת ויורקת? האם לא ישבתי ובדקתי עם עצמי את הסיבה, לא חפרתי? בודאי שכן. אני הרי מיומנת בטיפול בהפרעות אכילה של עצמי. אני מיומנת בניתוח פסיכולוגי מקיף. והנה המסקנות: זה לא צורך פיזי ולא צורך רגשי. זה צורך........רוחני-שכלי! אני עוסקת בעבודה שדורשת כושר יצירתיות, המצאה, חידוש, רעיונות וחשיבה מקורית. אני יושבת בעבודתי שעות מול המחשב ומנסה לחשוב על פיתוחים ורעיונות מגניבים וחדשים. בכל החצי הראשון של היום, כשאני לא מסוגלת לאכול, המוח שלי עובד פנטסטי. ריק, חופשי, ממוקד ומרוכז. ברגע שאכלתי את הארוחה הראשונה.... טאאאאאאח. הוא חייב שוב ללעוס ולירוק. למה? לא כי הוא עצוב, או מדוכא, או שריק לו נפשית, או שהוא מתאווה למתוק... אלא כי מ--ש--ע--מ--ם לו. ושלא תחשבו שלא ניסיתי כל גירוי אינטלקטואלי רוחני אחר!!! ניסיתי ספורט, ניסיתי מוזיקה, ניסיתי סרט טוב, ניסיתי פרק מוצלח של קומדיה, ניסיתי טיול, ניסיתי שיחה עם חברה טובה, ניסיתי פייסבוק, ניסיתי משחק מחשב, ניסיתי ספר..... וכלום, כלום, כלום לא עוזר, אני מרגישה משועממת, משועממת משועממת משועממת, כאילו המוח שלי מפהק ומביט בשעון ואומר "בא לי ללעוס איזה סטייק ולירוק" או "בא לי לכרסם לחם ולירוק". ושוב, אני חוזרת ומדגישה שזה לא צורך פיזי, אין כאן השתוקקות לפחמימות, או לסוכר. כבר ניסיתי את דיאטת הלחם המפורסמת של אולגה רז, שהבטיחה שאכילת פחמימות מורכבות כל שעתיים תפתור כקסם את הצורך לאנרגיה. זה לא עזר כי לא מדובר בהשתוקקות לאנרגיה. המוח שלי לא עייף, ולא מדוכא. הוא בריא ותוסס ומלא אנרגיה וכוח, רק מה? משועמם!!!!!! כאילו, כאילו אני היפראקטיבית, ושום ריטלין או קלונקס לא עוזר, רק הלעיסה והיריקה, הלעיסה והיריקה היחידים שמעניינים אותי, שמספקים לי עניין שכלי, כי בזמן שאני לועסת אני מצליחה לחשוב על הרעיונות הכי טובים, וכשאני יורקת - ההחלטות הכי משובחות יוצאות מהקנה. אז איך אפשר לוותר על הפרעת האכילה... אם היא תיקח איתה גם את החשיבה הכי צלולה ומעוניינת שלי? שבת שלום לכולן
בת 25, 10 שנים במחלה. הייתי אנורקסית, מעולם לא בולימית (הקאות). אפשר לומר מצד אחד שהחלמתי. אני לא מפחדת לאכול. לא רוצה להיות רזה מידי. לא חושבת על אוכל. לא מתעסקת בזה. יש לי המון חיים. המון. ואני שמחה ומתעניינת בדברים ומצליחה ומשגשגת ולא מתעסקת בדיאטות ובמשקל. אז מה הבעיה? שבכל החצי הראשון של היום אני לא מסוגלת לאכול. לא רעבה. אוכל עושה לי בחילה, אבל ממש. אז במשך החצי השני של היום אני אוכלת את כל הקלוריות היומיות שלי. זה יכול להיות בסדר ככה, יש אנשים שעושים זאת, שחוץ מהקפה של הבוקר הם חצי יום כמעט לא אוכלים וחצי שני אוכלים יחסית הרבה.... אלא שאחרי הארוחה הגדולה הראשונה שלי באמצע היום (נניח, זה יוצא בצהריים), אפילו שאני שבעה נורמלי (לא מפוצצת, לא בולסת, לא עדיין-רעבה, כלום)---- אני לא יכולה להתאפק כי כאילו "נפתח" לי משהו בצורך ללעוס, ואז אני חייבת להתחיל ללעוס ולירוק. עד הערב אני רק לועסת ויורקת, כשמידי פעם גם בולעת (כי הרי צריך לאכול, יש לי מכסת קלוריות להגיע אליה ואני הרי כבר לא אנורקטית מבחינת ההרעבה). אבל את הקטע הזה של לסיים את הארוחה אני לא מסוגלת. חשבתי שאולי זה כי חצי יום אני לא אוכלת, אז הצורך שלי ללעוס יעני רוצה לפצות את עצמו... אז ניסיתי לאכול קבוע מהבוקר. אבל חוץ מכאבי בטן רציניים של מישהי שלא סובלת לאכול בבקרים, ועוד שהלעיסה והיריקה התחילו אז לא מאמצע היום אלא כבר מהבוקר, זה לא עזר בכלל..... רק הקדים את תחילת התהליך של הלעיסה והיריקה. אז אני לא קולטת את זה. עכשיו קבלו: למה אני לועסת ויורקת? האם לא ישבתי ובדקתי עם עצמי את הסיבה, לא חפרתי? בודאי שכן. אני הרי מיומנת בטיפול בהפרעות אכילה של עצמי. אני מיומנת בניתוח פסיכולוגי מקיף. והנה המסקנות: זה לא צורך פיזי ולא צורך רגשי. זה צורך........רוחני-שכלי! אני עוסקת בעבודה שדורשת כושר יצירתיות, המצאה, חידוש, רעיונות וחשיבה מקורית. אני יושבת בעבודתי שעות מול המחשב ומנסה לחשוב על פיתוחים ורעיונות מגניבים וחדשים. בכל החצי הראשון של היום, כשאני לא מסוגלת לאכול, המוח שלי עובד פנטסטי. ריק, חופשי, ממוקד ומרוכז. ברגע שאכלתי את הארוחה הראשונה.... טאאאאאאח. הוא חייב שוב ללעוס ולירוק. למה? לא כי הוא עצוב, או מדוכא, או שריק לו נפשית, או שהוא מתאווה למתוק... אלא כי מ--ש--ע--מ--ם לו. ושלא תחשבו שלא ניסיתי כל גירוי אינטלקטואלי רוחני אחר!!! ניסיתי ספורט, ניסיתי מוזיקה, ניסיתי סרט טוב, ניסיתי פרק מוצלח של קומדיה, ניסיתי טיול, ניסיתי שיחה עם חברה טובה, ניסיתי פייסבוק, ניסיתי משחק מחשב, ניסיתי ספר..... וכלום, כלום, כלום לא עוזר, אני מרגישה משועממת, משועממת משועממת משועממת, כאילו המוח שלי מפהק ומביט בשעון ואומר "בא לי ללעוס איזה סטייק ולירוק" או "בא לי לכרסם לחם ולירוק". ושוב, אני חוזרת ומדגישה שזה לא צורך פיזי, אין כאן השתוקקות לפחמימות, או לסוכר. כבר ניסיתי את דיאטת הלחם המפורסמת של אולגה רז, שהבטיחה שאכילת פחמימות מורכבות כל שעתיים תפתור כקסם את הצורך לאנרגיה. זה לא עזר כי לא מדובר בהשתוקקות לאנרגיה. המוח שלי לא עייף, ולא מדוכא. הוא בריא ותוסס ומלא אנרגיה וכוח, רק מה? משועמם!!!!!! כאילו, כאילו אני היפראקטיבית, ושום ריטלין או קלונקס לא עוזר, רק הלעיסה והיריקה, הלעיסה והיריקה היחידים שמעניינים אותי, שמספקים לי עניין שכלי, כי בזמן שאני לועסת אני מצליחה לחשוב על הרעיונות הכי טובים, וכשאני יורקת - ההחלטות הכי משובחות יוצאות מהקנה. אז איך אפשר לוותר על הפרעת האכילה... אם היא תיקח איתה גם את החשיבה הכי צלולה ומעוניינת שלי? שבת שלום לכולן