חדשה בעסק...

[מתוסכלת21]

חדשה בעסק...

היי לכולן.. אני בת 21 וגיליתי את המחלה לבדי....היום הייתי אצל רופא הנשים שאכן חשב כמוני שמדובר במחלה הנוראית הזאת.. יצא לי לקרוא קצת (הרבה) בפורום שלכם, אולי מעכשיו אני צריכה להגיד "שלנו"... יש לי שתי שאלות שאוכלות אותי מבפנים: 1) האם באמת מעכשיו כל חיי יהיו מניתוח אחד לשני, צלקות פיזיות שיחדדו את הצלקות הנפשיות??? 2) כמה נשים אכן נכנסות להריון אחרי המחלה הזו?? זו באמת דאגתי העקרית.. זה כל מה שאני רוצה בחיים-ילד! מה הסיכוי שלי ללדת?? אני אודה לכל מי שתרצה לשתף אותי בסיפורה אני בתיסכולים שאין כמוהם, בכי, מירור, חוסר חשק לעשות דברים... את הכאב (בנתיים) אני יכולה לסבול...האם הכאב נשאר זהה תמיד..או שמחמיר עם השנים?? תודה לעוזרות

 

[מייקילולי]

ברוכה הבאה../images/Emo140.gif

זה שיש לך אנדומטריוזיס ממש לא אומר שתצטרכי לעבור מספר ניתוחים. יש כאלו שעברו ניתוח אחד בלבד והן מרגישות נפלא ונכון שיש כאלה שעברו מספר ניתוחים ועדיין ממשיכות לסבול. כל אחת ומצבה וגכמובן גם מזלה. חשוב גם לאחר ניתוח וגם לפני ניתוח להיות בדיכוי שמדכא את האנדו ואת תסמיני המחלה. כמובן שכאשר רוצים להרות מפסיקים את הדיכוי. גם לגבי הריון, עד שלא תנסי לא תדעי, יש נשים עם אנדו חמור שהרו ללא טיפולים ויש נשים עם אנדו' קל שנזקקו לטיפולים בכדי להרות ויש נשים שמנסות כבר זמן רב ועוד לא הצליחו. לכן אי אפשר לדעת עד שלא מנסים. אבל כל אחת מאיתנו (שרוצה כמובן) תהיה אמא, לפעמים זה יקח יותר זמן ולפעמים פחות ולעיתים זה גם לא יהיה בדרך השיגרתית אך בסופו של דבר זה יקרה. לגבי הכאב כמו שאמרתי חשוב להיות בדיכוי, הדיכוי מדכא את האנדו וכך בדר"כ גם פוחתת עוצמת הכאב, ואם תעברי ניתוח מוצלח אולי אף תרגישי אח"כ כמו חדשה ללא כאב. אין מה להיות מתוסכלת זה כאן להישאר, צריך לדעת להתמודד עם האנדו, התסכול רק יכניס למערבולת. מקווה שאת כבר בדיכוי.

 

[איתנים3]

ברוכה הבאה../images/Emo24.gif

הכאב מחמיר עם השנים רק אם מזניחים או לא מגלים בזמן... (כמו במקרה שלי , עשור מעלייך ורק עכשיו גילו... אחרי הרבה שנים של סבל), תתעודדי...

 

[מתוסכלת21]

תודה רבה על התגובות...

יש לי עוד שאלה אחת... אתן מצליחות לנהל אורח חיים רגיל..ביום יום אני מתכוונת? בעל ילדים עבודה, או שהמחלה משתלטת על כל ההבטים של החיים... ?

 

[זואילי]

"החיים שאחרי" ../images/Emo63.gif

אני נותחתי לפני שנתיים. עד אז סבלתי 24/7 במשך 17 שנים. חייתי איכשהוא אבל היום, בדיעבד קשה לי לקרוא לזה חיים.... עשיתי ניתוח. היה ארוך וקשה. הכל התהפך. חיים חדשים. מה זה "רגיל"? אצלי שום דבר כבר לא רגיל. יש לי עבודה שאני אוהבת(!) ונהנית ממנה כי החלטתי שמיום עבודה של 9-12 שעות ביום "רגוע" - אני מוכנה לעבוד רק 5 או 6 שעות. ובהחלט יש לי תקופות בעבודה של פרוייקטים שמצריכים ממני עוד כמה שעות - היום יש לי את הכוח לתת את אותן שעות. בעל אין לי כי אני "עובדת" עכשיו על להיות אמא

ואני לא אוהבת את המילה "בעל" בכל מקרה... אבל לזוגיות אני לא דואגת נכון לרגע זה כי אם ניהלתי זוגיות גם כשכל כך סבלתי, אז זה שיקבל אותי היום רק ירוויח ממי שאני היום. אבל בסדרי העדיפויות שלי, אימהות כרגע היא לפני זוגיות. מה שנקרא - כל דבר בעיתו

חוץ מהשילוש הזה שהזכרת יש לי עוד כמה וכמה דברים ביום יום שלי - ואותם אני עושה בהנאה גדולה כשאני לא סובלת מכאבים. (אלא אם אני מתפנקת והולכת לחרופ בצהריים

ומזה אף פעם אין דבר כזה "מספיק") המחלה השתלטה לי על החיים כשלא ידעתי שאני חולה. ז'תומרת תמיד ידעתי שמשהו לא בסדר אבל לא היה לזה שם. אז גם לא ידעתי איך להתמודד עם משהו שאין לו שם. פעם ויתרתי על המון דברים. היום אני לא מוותרת על שום דבר. כל יום שלא כואב לי אני מברכת ועושה ממנו את היום הכי טוב שיש. אז לתת לאנדו להשתלט לי על החיים? נו מור! היה לי מזה מספיק. אני מוכנה ללכת מאוד רחוק בשביל לא לסבול כאב פיזי כמו שסבלתי כ"כ הרבה זמן. אי מאמינה שידע הוא כוח. וכשאני מכירה את המחלה ויודעת מה אני צריכה לעשות כדי לא לסבול - אז אני עושה. ואז זה לא משתלט על החיים. אני צימצמתי את המחלה ל - סובלת/לא סובלת. כל השאר לא משנה לי. הנזקים קיימים. המצב לא הפיך, אז מה נשאר? רק לא לסבול. ואז אפשר לחיות. היום למשל קיבלתי כזה חיבוק הורס מבן של חברה שלי, ששמרתי עליו ועל אחיו אחה"צ. אלוהים - חיבוק אחד ממנו. איזה אושר שילד כזה הוא חלק מהחיים שלי. אין אנדו כשדניאל מחבק

 

[זואילי]

ברוכה הבאה ../images/Emo140.gif

מן הסתם, אנחנו יודעות הרבה יותר מהרופאים על מה שאנחנו חיות איתו יום יום. אין ספק שלגלות אנדו מוקדם יכול לעשות הבדל גדול מאוד. אז עכשיו את קוראת ולומדת על המחלה ואם תחליטי שהחיים שלך לא יהיו רק מניתוח אחד לשני - אז מבחינת האנדו תהיי על דיכוי ותשמרי את המחלה על אש קטנה עד שתחליטי להרות. ותהיי עם היד על הדופק, ותהיי במעקבים פעם בכמה חודשים. ואני ממליצה ללכת לייעוץ במרפאת האנדו בכל מקרה. ותמשיכי את החיים. את רק מתחילה אותם! כמו שמייקי אמרה לך, נכון לכרגע - אף אחד לא יכול לענות לך על שאלתך השנייה. אבל כן, נשים נכנסות להריון לא אחרי המחלה אלא עם המחלה. לא כולן כמובן כי כל מקרה לגופו. אבל אם את רוצה ילד אז יהיה לך ילד. התיסכולים ברורים לגמרי. העניין הוא אם לשקוע בזה או פשוט לחיות. ולנסות לחיות הכי טוב שיש במסגרת מה שיש.