נשבר לך הלב ביום העצמאות ../images/Emo104.gif../images/Emo104.gif
מי שחיבר את יום העצמאות ליום הזכרון עשה לי וידוא הריגה לשמחה, דאג שיותר לא אדחף בפקקים, לא אמנגל על איי תנועה, לא אשוטט חסר תוחלת בין דוכני ג'אנק פוד ואמני ערוץ 2, לא אמשכן נשמתי בעבור נזידי גיידמ., לא. אמשוך כרגיל את יום הזכרון לתוך הלילה ואמק בד' אמותי מול תמונה אחת, טלביזיה מרצדת בלי קול והרבה אלכוהול. מי שחיבר לזה פסקול הוא יוסי בבליקי באלבום המצעדים. אלבום בן 10 ויותר, אלבום שהזמן החולף רק מיטיב איתו, אלבום שלא איבד טיפה מהעצמה הרגשית שאצורה בו. ליוסי בבליקי יש קול פריך. אני אוהב את הקול הזה, או יותר מכך חש צורך לכמור עליו, להזהר לא לפגוע בו בטעות עם המרפק שמא יתרסק לחתיכות. קול כזה הוא מתנה, הוא משדר אמינות באותה מידה שהוא משדר פגיעות. לאלבום המצעדים צליל חם ומקומי מאוד. הגוונים העיקריים פרט לקול של בבליקי הם הזורנה של יעקב מירון (נשפן ענק שנעלם וחבל), הצ'לו של קרני פוסטל וגיטרות עדינות של אמיר צורף, שמעדיף לצייר בתבניות סאונד על פני פריטות אקורדים. כשלהקת פונץ' התפרקה, ניתזו שלום גד ויוסי בבליקי כל אחד לאלבום סולו מושלם משלו (גד אל בסוף המדבר, בבליקי אל אלבום המצעדים) כשאיש איש לוקח איתו חצי מהתערובת שהרכיבה את הפונץ'. לאחרונה התאחדה פונץ' ללא שלום גד והוציאה את פינוקיו, אלבום שיותר משהוא מזכיר את פונץ', הוא ממשיך ישירות את אלבום המצעדים. פונץ' של היום היא למעשה יוסף בבליקי ולהקתו. וטוב שכך, לדעתי. לבבליקי יש יכולת של אלקטרונאי לצרף מלים באופן שהסמיכות ביניהם תיצור ניצוצות. באלבום המצעדים הגיעה הכתיבה הזאת לשיא. "חליפות לרעב, עניבות לטובע בסוד" (שלושים על שלושים), שח בבליקי וגרם לי להפוך מאז במשפט האניגמטי הזה השרוע על לחן מינורי ללא פתרון שנים רבות. אבל לא את המשמעות יש לחפש אלא את האסוציאציה החפשית, הפרטית. לי, שמעולם לא עלתה עלי חליפה שלא להזכיר עניבה, זאת הזרות, האאוטסיידריות בהתגלמותה, נחמה של זרים. הנה המלים, הנה המתח ביניהן שאינו נפתר. ורק המקשיב יכול לסגור את המעגל החשמלי כדי להזרים את המשפט בתוכו. הגיבורים של בבליקי הם אנשי לילה, חומקי סמטאות, אבודים, בלי שורשים וללא שייכות. בבליקי כותב המנוני תלושים והנה אני מוצא את עצמי בשירים האלה בכל יום עצמאות, שהוא יום שמח לכולנו. רק שאני מרגיש עם כולנו ביום הזכרון ולמחרת אני לבד, צופה מהצד. את אלבום יום העצמאות שלי קניתי בקלטת. מעולם לא היה לי את הדיסק. "יש לך מקום. אין לך עבר. יש לך ערמה של קסטות וספר תפילות" (יש לך מקום). גבורי בבליקי לא נכנסים למגרות מוכנות. הם מאמינים בלי דת, יהודים בלי הינומה של 2000 שנה, ברגים מסורתיים במכונה חילונית. יש לך ערמה של קסטות וספר תפילות. עולם רוחני בשורה אחת, במידה אחת. לכבס לגהץ ולמדוד. ולנדוד. יש לך מקום, אבל זה מקום ישיבה במטוס. הדיסק הזה כמו רוב הדברים, השמחה, החופש, העצמאות, הכח, השלטון, לא באמת קיים היום. יוסי בבליקי לא פרץ לתודעה שלנו אז, למרות שהשירים שלו הם הישראלים ביותר שיש. אולי ישראלים מדי, בלי הנחות וחנדלך. לא מבחירה הוא נשאר בשוליים. רק מאי הסכמה לשלם את המחיר הנקוב לגיידמקי הערוצים. שיריו הושמעו ברדיו אבל הוא יכול היה בשקט לעבור ברחוב מבלי שאיש יזהה אותו. לא היה לך סכוי אמיתי אם לא הופעת ביצפאן, בטברנה או יאיר לפיד. ולא שהוא לא רצה, אלא שמעצמו זה לא קרה. איש מכוכבי תכניות הארוח מעולם לא חמד את היהלום שנקרא יוסף בבליקי. "מת לשמוע קול מפורסם קורא אלי מגבוה", הוא ספק נכסף ספק משלים עם הגזרה בשיר המלך האחרון של עולם הבידור. בבליקי לא זכה להסתופף בחצרו של מלך ונותר עם קומץ מאזינים נאמנים. בכל שנה מתחלף לו יום האבל ביום שמחה בדיוק בשעה שמונה. ואני נעצר על שעה שבע חמישים ותשע עד סוף הלילה, מול תמונה אחת, בקבוק ושקופית בטלביזיה. ובדקה הארוכה הזאת, כשאנשים שמחים עכשיו, אנשים שמחים עכשיו, אני פה לבד על הבמה מול כיכר ריקה ואיש אחד שר לי על יום העצמאות העצוב ביותר בעולם.
בוא הנה בחור. שמישהו יחדש כבר את האלבום הזה.
