חג שמח
שלום בנות וחג שמח חזרתי עכשיו מסדר אצל משפחה של חברה. היה נחמד, אבל מרגע שיצאתי לשם, הרגשתי ריקנות איומה. מאז שאני זוכרת את עצמי אני מבלה בחגים אצל משפחות של אחרים... אבי ואימי החורגת מקפידים לנסוע לחו"ל כל חג. אחי עשה את הסדר עם המשפחה של בת זוגו ואחותי עם המשפחה של בן זוגה והאמת שלא ממש הרגשתי מוזמנת לשם, זה לא שמשהו טרח להרים טלפון ולהזמין אותי האחים שלי אמרו שאני יכולה להצטרף אני לא רוצה להצטרף יותר!. את הסדר בשנה שעברה עשיתי לבד וזו היתה טעות. השנה חברים שלי התעקשו שזה לא יקרה יותר כי הייתי במצב נוראי וכולם הזמינו אותי. אבא שלי אפילו לא טרח להתקשר ולאחל חג שמח וזה פשוט עלוב מצידו. עכשיו שיש לו שני נכדים קטנים, מה הוא לא יכל להשאר כאן? הוא לא מבין עד כמה המשפחתיות חשובה לנו?. כל חג אותו דבר... אותו סיפור. החברים שלי יודעים כבר שאני כל חג וכל יום שישי בערב ממש בדכאון. כשהיה לי בן זוג אז היה יותר קל אבל גם אז כמו היום, אני תמיד נמצאת עם משפחות אחרות ומקנאה בטירוף במשפחתיות הזו ובעיקר בזה שיש אמא בסביבה. אני כל כך רוצה כבר להיות במקום בו אני מביאה משפחה משלי. אני רוצה משפחה ומגיע לי שתהיה לי. אני קוראת את מה שכתבתן על קבלה, לדעת לקבל, לקחת. אני ממש לא יודעת איך לעשות את זה זה תמיד נראה לי כהעמסה, התעלקות. פשוט לא טבעי. זה לא צריך להיות ככה. בקיצור, עוד חג עצוב. יש לי תחושה שתמיד אהיה באיזשהו מקום לבד ותמיד מעניין אותי לדעת איך היו נראים הדברים אם אמא היתה בחיים, כי אם אני הייתי במקומה, בחיים לא הייתי נותנת לבת שלי להשאר לבד בחג.
שלום בנות וחג שמח חזרתי עכשיו מסדר אצל משפחה של חברה. היה נחמד, אבל מרגע שיצאתי לשם, הרגשתי ריקנות איומה. מאז שאני זוכרת את עצמי אני מבלה בחגים אצל משפחות של אחרים... אבי ואימי החורגת מקפידים לנסוע לחו"ל כל חג. אחי עשה את הסדר עם המשפחה של בת זוגו ואחותי עם המשפחה של בן זוגה והאמת שלא ממש הרגשתי מוזמנת לשם, זה לא שמשהו טרח להרים טלפון ולהזמין אותי האחים שלי אמרו שאני יכולה להצטרף אני לא רוצה להצטרף יותר!. את הסדר בשנה שעברה עשיתי לבד וזו היתה טעות. השנה חברים שלי התעקשו שזה לא יקרה יותר כי הייתי במצב נוראי וכולם הזמינו אותי. אבא שלי אפילו לא טרח להתקשר ולאחל חג שמח וזה פשוט עלוב מצידו. עכשיו שיש לו שני נכדים קטנים, מה הוא לא יכל להשאר כאן? הוא לא מבין עד כמה המשפחתיות חשובה לנו?. כל חג אותו דבר... אותו סיפור. החברים שלי יודעים כבר שאני כל חג וכל יום שישי בערב ממש בדכאון. כשהיה לי בן זוג אז היה יותר קל אבל גם אז כמו היום, אני תמיד נמצאת עם משפחות אחרות ומקנאה בטירוף במשפחתיות הזו ובעיקר בזה שיש אמא בסביבה. אני כל כך רוצה כבר להיות במקום בו אני מביאה משפחה משלי. אני רוצה משפחה ומגיע לי שתהיה לי. אני קוראת את מה שכתבתן על קבלה, לדעת לקבל, לקחת. אני ממש לא יודעת איך לעשות את זה זה תמיד נראה לי כהעמסה, התעלקות. פשוט לא טבעי. זה לא צריך להיות ככה. בקיצור, עוד חג עצוב. יש לי תחושה שתמיד אהיה באיזשהו מקום לבד ותמיד מעניין אותי לדעת איך היו נראים הדברים אם אמא היתה בחיים, כי אם אני הייתי במקומה, בחיים לא הייתי נותנת לבת שלי להשאר לבד בחג.
