סיכום דבר
אז כצפוי, תכנונים זה דבר אחד ומימוש זה דבר אחר. אחרי שיצאתי מאוחר מהעבודה הבנתי שכבר את Melanie C אני לא אראה (ואולי טוב שכך). לעומת זאת, קיוויתי שעוד אספיק לטעום מהטעמים האלקטרוניים שהובטחו ב-Sq. Villemin. הגעתי לגינה הזאת בסביבות השעה 20:00 וגיליתי שהכל כבר קופל. מאוכזב מעט התבוננתי סביבי ואז גיליתי... מגרש פטנק פעיל! התבוננתי בזוג ששיחק, והתחלנו לדבר. לפתע הם שלפו לי שלשה כדורים ושאלו אותי "רוצה לשחק?". כך מצאתי את עצמי משחק פטנק לראשונה בחיי, מסתתר מידיי פעם מהגשם, אוכל מהפשטידה שניקולא הכין (ככה קוראים לאחד מהם) ולוגם מה-1664 שהם קנו. בסוף המשחק החלפנו טלפונים, וסיכמנו שאם אני קונה כדורים אני מתקשר ונתאם משחק נוסף. לאחר שיצאנו מהגינה, הרעש מכיוון canal st. martin הוביל אותנו לדרכים נפרדות, הם חזרה הביתה, ואני לכיוון הרעש. במרכז התעלה צפה לה בניחותא סירה קטנה, קשורה עם חבל לאחת מגדות התעלה, ועליה עומדת להקה בציוד מלא ומופיעה. משני צידי הגדה יושבים אנשים ומריעים, חלקם הגיעו עם שמיכות, הוציאו פשטידות, יין, בירות, ועשו פיקניק קטן על המדרכה. לא עברו כמה דקות והתחלתי להבין שאמנם השמש תשקע מאוחר הערב, אבל לראות אותה אני לא אזכה בגלל העננים שכיסו את השמיים. החלטתי לחזור לדירה כדי לשפר את עובי הבגדים ששמתי על עצמי. בדרך עצרתי מול בית קפה שאירח תזמורת כלי נשיפה שכללה למעלה מ-10 נגנים (לא ממש ספרתי). מקצועיים הם לא היו, אבל היה קשה לפספס את ההתלהבות בעיניים שלי, כאילו שמדובר בהופעת חייהם. רק בשביל לספוג מעט מההתלהבות שלהם היה שווה לעמוד ולצפות בהם. אחרי שעזבתי אותם נתקלתי בדרך לדירה בעוד כמה הופעות מקומיות מחוץ לפאבים. לכולם היה את אותו הזיק בעיניים, והתחלתי להבין שאם ארצה לעצור בכל פעם שאראה ניצוץ של התלהבות, הערב כנראה יגמר עד שאגיע לדירה. גיחה מהירה לדירה, וצריך למהר להופעה של David Walters ב-La Marais. תכננתי לעשות את זה ברגל, אבל לא היה זמן, והחלטתי לקחת את המטרו. מה שראיתי הלילה אני לא זוכר שראיתי עד היום. אותו קו שאני לוקח כל בוקר וערב, ואני נתקל בו בצרפתים מאופקים, שקטים, שכל אחד שקוע בעולמו, הפך להיות קרון של טיול שנתי. קבוצת צעירים עמדה באמצע הקרון ומצאה לעצמה כל מיני שירי טיול שנתי לשיר בהתלהבות. ההנאה שלהם גררה עוד אנשים בקרון, ומתישהו קבוצת צעירים מהצד השני של הקרון התחילה להשלים משפטים מהשירה שלהם, וכך החל דו-שיח פואטי בין שני חלקי הקרון. בכל תחנה, צעירים נוספים שעמדו על הרציף, שמעו את קולות השירה עוד לפני שנפתחו הדלתות, והם היו נכנסים בקפיצות ובשירה לקרון. וכך הפך הקרון למקהלה שלמה עד התחנה בה ירדתי. להופעה הגעתי באיחור, וגם כאן, לא היה זכר לאיפוק הצרפתי שכבר הורגלתי אליו, שלא נגיד, כבר למדתי לסבול. במקום התורים המסודרים שהייתי רגיל לפגוש, נתקלתי בקבוצת אנשים שהצטופפה בכניסה ל-Hotel de Sully, שלא הטריד אותם לשנייה אחת שהם מסתודדים על הכביש הראשי וחוסמים אותו. ההמתנה בחוץ הייתה ארוכה, כי הכניסה עוד לא הותרה, ולעיתים קרובות מישהו היה משמיע קריאה, וכל הגרופע (כזכור, לא תור, אלא גרופע של אנשים) היו שואגים אחריו, במה שהיה נראה כמו סצינה ממשחק כדורגל בארץ. מה גם, שאם היו לוקחים ומכניסים אותי לתוך שדה של מריחואנה, היו מכסים אותי ואת השדה בבד היוטה של עץ תאנה של תומר, והיו שורפים, עדיין היה ריח פחות חזק של גראס. לבסוף נכנסתי פנימה, ונגלה בפני מחזה מרהיב. בחצר הפנימית של הבניין המרשים הזה הוקמה במה, ועליה כבר הופיעה David Walters, מואר באור ארגמן שמעניק תחושת מלכותיות לכל האירוע. David Walters, למי שלא מכיר, הוא שחום עור די חתיך שמשלב מוזיקה בעלת מוטיבים אפריקניים ואלקטרוניים ביחד. למשל, הוא מסמפל את עצמו או את התיפוף שלו תוך כדי הופעה, ומשתמש בזה תוך כדי הופעה. כך הוא מצליח לייצר מופע קסום, מצד אחד מאד מעודכן בצליל שלי, אבל מצד שני מצליח בעל מקצב שיבטי, שהלך והגיע לשיא תוך כדי הופעה. הגשם, שהתחיל לרדת בינתיים, השתלב בקצב שיצר Walters, וכאילו שהיה זה ריקוד הגשם, בזמן שהאקסטזה המוזיקלית הגיעה לשיא, היכה הגשם בחוזקה, וכל החושים התערבבו להם וגרמו להפיק את המיטב מההופעה הזאת. מדהים! אין מילה אחרת לתאר את זה. סתם אנקדוטה, הגינה היפה במקום לא הושקתה רק במי הגשם. גם כאן הנימוס הצרפתי שהורגלתי אליו בגד בי, ובאדיבות רבה השקו המבקרים את הגינה באלכוהול רב שעבר סינון בכיליותיהם. כנראה שזה תמיד היה עמוק עמוק בפנים, ורק צריך לגרום להם להוציא את זה. אחרי David Walters עלתה להקה שעושה רוטס-ראגיי ושמה Groundation. לבמה עלה אייתולה-חומייני מיניטורי, עם קול צפצפני מעצבן, אבל כל הקהל השתולל בהתלהבות. לנוכח המראה והקול שלו, לא עמדתי בזה ופרצתי בצחוק. חשבתי לעזוב אותם וללכת, כי זה ממש לא הסגנון שלי, אבל היה בזה משהו סוחף. אני לא יודע אם זה תגובת הקהל, האנרגיות שהייתה ללהקה על הבמה, או שניהם ביחד, אבל עמדתי מרותק. לא יכולתי ללכת. משהו באייתולה הקטן הזה תפס לי את העיניים, ולא הצלחתי להוריד אותן ממנו. מתישהו החלטתי שהגיע הזמן להמשיך הלאה, ניתקתי מגע, ויצאתי. ביציאה המתינה לי קבוצת מתופפים שתופפה במעגל באמצע הרחוב. סביבם אנשים רוקדים, משתוללים, מתופפים באויר כאילו שהם מצליחים להפיק ככה קול. אחריהם נתקלתי בזוג אנשים, כנר וחמתן חלילים (איך לעזאזל מכנים את מי שמנגן בחמת חלילים?) שניגנו משהו אירי או סקוטי, או משהו כזה, ומולם רקדו בריקוד מוזר, שכנראה תואם את המוזיקה, כמה זוגות מבוגרים. קצת אחריהם קבוצת אנשים התקהלה באמצע הרחוב ורקדה לצלילי מוזיקה שחורה. המשכתי ללכת ואז האוזן שלי הובילה לרחוב צדדי, שם הייתה התקהלות גדולה יחסית שקפצה באמצע הרחוב לצלילי הארד-טקנו. כך עברתי לי מקפה לקפה, מבר למסעדה, את כל הדרך מהמארה ועד האוברקאמפף. שם עצרתי לשתות משהו בבר שאת הברמנים בו אני מכיר (וקיוויתי לפגוש שם עוד מישהו, שלא היה), וחזרתי משם חזרה הביתה. אמר האיש הקטן שזה ערב עם הרבה מוזרויות, וצדק. אקלקטיות בצפיפות נוראית, שלא חשבתי שבכלל יכולה להתקיים, ועדיין זאת חוויה יוצאת מגדר הרגיל. מחר יום עבודה, וכנראה שהלילה הזה באמת הולך להיות הלילה הקצר ביותר בשנה...
