חג שמח! משהו שכתבתי.
I have a knot in my stomach. זה מה שאני מרגיש. אולי אם אני אכתוב כאן אצליח איכשהו להשתחרר מהתחושה הזו. מה אני עושה עם החיים שלי? אני שואל את עצמי את השאלה הזו כ"כ הרבה זמן. עוד מילדות ידעתי שאני שונה, כבר בחטיבה הספקתי "התמזמז" ולקיים מין חלקי עם כמה בנים. איפשהו הרגשתי שאני מנצל אותם (את הבנים שעשיתי את מה שעשיתי איתם), הרגשתי שהם טיפשים ממני – ושהם "רק מנסים" אבל אני יודע מה אני רוצה. אני רוצה אותם, מינית. והם מצדם הסכימו. בעיניהם, גם אני "רק מנסה". ואז באה הבחורה הראשונה, ממש לפני התיכון. השכלתי להבין שאפשר ליהנות משני העולמות. ואולי אפילו לוותר על גברים – ככה יהיו לי חיים נורמאליים. בינתיים הקשר איתה דעך. בתיכון, נשארתי מבולבל ומדוכא. אבל לא עשיתי יותר מדי גם ככה. כך חלפו להם 3 שנים ששנאתי כל רגע מהם. לא השקעתי בלימודים, לא עשיתי חברים. רק אכלתי כל היום. ממש לקראת סוף תקופת הבגרויות בכיתה י"ב נפחתי חברתית והשלתי מעצמי המון משקל – והיום, לפני שחרור מצה"ל, אני ממשיך לרדת. ונראה טוב מתמיד. לא עסקתי עד לפני שנתיים בכל הנושא הזה בצורה מעמיקה. "הנושא" אני מתכוון לכך שאני הומו או דו – אני רק ידוע שאני לא סטרייט. הצלחתי לכתוב את זה (!) החדרות מהצה"ל לפני הגיוס, החברים החדשים/ישנים מהבית-ספר שהתחברתי אליהם ממש לפני כשהסתיימו הבגרויות, והבעיות שהיו לי בתחילת השירות – כולם יחד מילאו את כל הראש שלי. הרבה מחשבות היו לי: היה לי המון אושר ונחת מהעובדה שאני חלק ממעגל חברים שהיו איתי בקשר עד הגיוס וגם אחריו. היה לי כיף לדעת שפרצתי את החומות האלה שבניתי סביבי, ושהצלחתי בעזרת כלים חברתיים, לרכוש לעצמי חברים. חוץ מאלה באזרחות, הצלחתי גם בצבא. לא ציפית להיות מרכז העניינים, אבל גם לא התבודדתי בצד. חוץ מהצלחה סבירה מבחינה חברתית בצבא (ועוד רק עם בנים), היו גם די הרבה קשיים ובעיות. והיום, בכוחות עצמי, סידרתי הכל – אני מת להשתחרר, אבל היה לי שירות סבבה. למדתי הרבה על חיים ועל עצמי בצבא, וכיף לי בתפקיד שלי. עם זאת, אני מרגיש ריקנות מטורפת. אני כל פעם כמעט ומחליט לספר לכולם מי אני. אני מקווה שיום אחד אמצא איזה מישהו ואוכל לקיים איתו חיים כמו כל זוג אחר. אני נורא רוצה את זה. קשה לי לחשוב על מצב שבו אוכל להתאהב בבחור. אבל אין טעם לשקר לעצמי, אני נמשך לגברים. מה לעשות? אני לא נותן לעצמי יותר מדי חמלה מהעניין – גרוע מזה, אני מרחם על עצמי לא מעט. למה אני חייב להיות כזה? למה אני לא יכול לצאת לבליינדייטים שגיסתי מסדרת לי? למה אני לא יכול לסדר לחבר הכי טוב שלי את הבת-דודה הכוסית של החברה הכוסית שלי? זאתי שהספקתי לספר לו שהיא בולעת. (גם אותי זה מגעיל). בכל אופן, אני עכשיו בקשר עם מישהי, היא חמודה מאד. הכרנו בצבא – בעקיפין, ובטלפון. אנחנו גרים די רחוק אחד מהשנייה – אנחנו בקשר כבר קצת פחות מחודש, הולך סבבה – טרם נפגשנו. גם אתם חושבים שאני מרמה אותה? הרי אני ידוע שיש גם גברים שבגיל 40 יוצאים מהארון. יתכן שיש אפילו איזה סבא עם נכדים שסיפר ביום הולדת של אחד מהם שהוא הומו. אבל אני רוצה שיהיו לי ילדים ונכדים. אני ידוע שיש בי המון תכונות שהרבה נשים היו אוהבות: אני רגיש, חמוד, קשוב, אוהב, אני בחיים לא אעדיף לצפות במשחק כדורגל תוך כדי שאני מפצח גרעינים ויורק את הקליפות שלהם על השטיח שהיא טורחת כל פעם מחדש לשאוב אותו כמו שצריך – על פניה. אני די בטוח שאצליח להיות נאמן אליה, אני גם בחור אמין, נו טוב - חוץ מהעובדה שאי לא מספר לה שיש מצב שאני הומו. אבל זה לא רק לה שאי לא מספר את זה. יש לי כמה חברים וירטואליים ששיתפתי אותם בעניינים – עם שלושה מהם אני בקשר טלפוני. אנו גם נפגשים מדי פעם. הם אחלה אנשים, באמת. אין רומנטיקה, אבל זה גם לא מה שחיפשתי כשהתחלית להידבר איתם – רציתי קצת תמיכה. אני יודע שיקבלו אותי כמו שצריך. אני לא חושב שהמשפחה שלי תזדעזע יותר מדי, גם לא החברים שלי – לא האזרחות ולא מהצבא. עם זאת, לא השתכנעתי שזה באמת מה שאני רוצה. קשה לי לחשוב שאני אהיה מאושר. הבעיה היא – שזה בלתי הפיך. אמרת שאתה הומו – בזה זה נגמר. בטח שבגיל שלי – 21. גיל מופלג, אני יודע. אין יותר את גיל ההתבגרות להעמיד לי את הזין ממראהו של "דן" שבמקום מזו של "דנה". מה אתם אומרים, חברים?
I have a knot in my stomach. זה מה שאני מרגיש. אולי אם אני אכתוב כאן אצליח איכשהו להשתחרר מהתחושה הזו. מה אני עושה עם החיים שלי? אני שואל את עצמי את השאלה הזו כ"כ הרבה זמן. עוד מילדות ידעתי שאני שונה, כבר בחטיבה הספקתי "התמזמז" ולקיים מין חלקי עם כמה בנים. איפשהו הרגשתי שאני מנצל אותם (את הבנים שעשיתי את מה שעשיתי איתם), הרגשתי שהם טיפשים ממני – ושהם "רק מנסים" אבל אני יודע מה אני רוצה. אני רוצה אותם, מינית. והם מצדם הסכימו. בעיניהם, גם אני "רק מנסה". ואז באה הבחורה הראשונה, ממש לפני התיכון. השכלתי להבין שאפשר ליהנות משני העולמות. ואולי אפילו לוותר על גברים – ככה יהיו לי חיים נורמאליים. בינתיים הקשר איתה דעך. בתיכון, נשארתי מבולבל ומדוכא. אבל לא עשיתי יותר מדי גם ככה. כך חלפו להם 3 שנים ששנאתי כל רגע מהם. לא השקעתי בלימודים, לא עשיתי חברים. רק אכלתי כל היום. ממש לקראת סוף תקופת הבגרויות בכיתה י"ב נפחתי חברתית והשלתי מעצמי המון משקל – והיום, לפני שחרור מצה"ל, אני ממשיך לרדת. ונראה טוב מתמיד. לא עסקתי עד לפני שנתיים בכל הנושא הזה בצורה מעמיקה. "הנושא" אני מתכוון לכך שאני הומו או דו – אני רק ידוע שאני לא סטרייט. הצלחתי לכתוב את זה (!) החדרות מהצה"ל לפני הגיוס, החברים החדשים/ישנים מהבית-ספר שהתחברתי אליהם ממש לפני כשהסתיימו הבגרויות, והבעיות שהיו לי בתחילת השירות – כולם יחד מילאו את כל הראש שלי. הרבה מחשבות היו לי: היה לי המון אושר ונחת מהעובדה שאני חלק ממעגל חברים שהיו איתי בקשר עד הגיוס וגם אחריו. היה לי כיף לדעת שפרצתי את החומות האלה שבניתי סביבי, ושהצלחתי בעזרת כלים חברתיים, לרכוש לעצמי חברים. חוץ מאלה באזרחות, הצלחתי גם בצבא. לא ציפית להיות מרכז העניינים, אבל גם לא התבודדתי בצד. חוץ מהצלחה סבירה מבחינה חברתית בצבא (ועוד רק עם בנים), היו גם די הרבה קשיים ובעיות. והיום, בכוחות עצמי, סידרתי הכל – אני מת להשתחרר, אבל היה לי שירות סבבה. למדתי הרבה על חיים ועל עצמי בצבא, וכיף לי בתפקיד שלי. עם זאת, אני מרגיש ריקנות מטורפת. אני כל פעם כמעט ומחליט לספר לכולם מי אני. אני מקווה שיום אחד אמצא איזה מישהו ואוכל לקיים איתו חיים כמו כל זוג אחר. אני נורא רוצה את זה. קשה לי לחשוב על מצב שבו אוכל להתאהב בבחור. אבל אין טעם לשקר לעצמי, אני נמשך לגברים. מה לעשות? אני לא נותן לעצמי יותר מדי חמלה מהעניין – גרוע מזה, אני מרחם על עצמי לא מעט. למה אני חייב להיות כזה? למה אני לא יכול לצאת לבליינדייטים שגיסתי מסדרת לי? למה אני לא יכול לסדר לחבר הכי טוב שלי את הבת-דודה הכוסית של החברה הכוסית שלי? זאתי שהספקתי לספר לו שהיא בולעת. (גם אותי זה מגעיל). בכל אופן, אני עכשיו בקשר עם מישהי, היא חמודה מאד. הכרנו בצבא – בעקיפין, ובטלפון. אנחנו גרים די רחוק אחד מהשנייה – אנחנו בקשר כבר קצת פחות מחודש, הולך סבבה – טרם נפגשנו. גם אתם חושבים שאני מרמה אותה? הרי אני ידוע שיש גם גברים שבגיל 40 יוצאים מהארון. יתכן שיש אפילו איזה סבא עם נכדים שסיפר ביום הולדת של אחד מהם שהוא הומו. אבל אני רוצה שיהיו לי ילדים ונכדים. אני ידוע שיש בי המון תכונות שהרבה נשים היו אוהבות: אני רגיש, חמוד, קשוב, אוהב, אני בחיים לא אעדיף לצפות במשחק כדורגל תוך כדי שאני מפצח גרעינים ויורק את הקליפות שלהם על השטיח שהיא טורחת כל פעם מחדש לשאוב אותו כמו שצריך – על פניה. אני די בטוח שאצליח להיות נאמן אליה, אני גם בחור אמין, נו טוב - חוץ מהעובדה שאי לא מספר לה שיש מצב שאני הומו. אבל זה לא רק לה שאי לא מספר את זה. יש לי כמה חברים וירטואליים ששיתפתי אותם בעניינים – עם שלושה מהם אני בקשר טלפוני. אנו גם נפגשים מדי פעם. הם אחלה אנשים, באמת. אין רומנטיקה, אבל זה גם לא מה שחיפשתי כשהתחלית להידבר איתם – רציתי קצת תמיכה. אני יודע שיקבלו אותי כמו שצריך. אני לא חושב שהמשפחה שלי תזדעזע יותר מדי, גם לא החברים שלי – לא האזרחות ולא מהצבא. עם זאת, לא השתכנעתי שזה באמת מה שאני רוצה. קשה לי לחשוב שאני אהיה מאושר. הבעיה היא – שזה בלתי הפיך. אמרת שאתה הומו – בזה זה נגמר. בטח שבגיל שלי – 21. גיל מופלג, אני יודע. אין יותר את גיל ההתבגרות להעמיד לי את הזין ממראהו של "דן" שבמקום מזו של "דנה". מה אתם אומרים, חברים?
