חג שמח וקצת עצוב...
עברנו את השלושים, היה כ"כ קשה וכבד על הלב. המצבה יצאה בדיוק כמו שרציתי. אישית ומיוחדת. בגב המצבה חרטנו אטובוס בדיוק הדגם שבעלי אהב. גם בבית היה מרגש כשכל אחד סיפר משהו על האיש שלי. אך כשהכל נגמר לא הצלחתי לקום. שלשה ימים ישנתי לסירוגין. תיפקדתי רק במה שמוכרחים ושקעתי לתוך מועקה נוראית. כל השבוע הייתי בריצות בירוקרטיות מציקות. ביטוח לאומי ושאר מרעיו. זה התיש אותי יחד עם בחירת הכיתוב למצבה. ובכלל, כעת אני בתחושה של ריק נוראי.יום השלושים יצא בדיוק בין יום השואה ליום הזכרון, שני הם בעלי משמעות עצומה לבעלי ולי. הוא בא ממשפחה שכולה דור 7 גאה בארץ, ואני ממשפחה שאיבדה רבים בשואה. נעולם לא פיספס את טכס יום הזכרון בו הוקראו שמות שני דודיו שנפלו במלחמה.והנה אני לבד, אין עם מי לחלוק , לזכור, לדבר.הילדים הלכו עם חבריהם ואני לבד בבית מבכה את אימי ואת בעלי, מבינה שאין עם מי ללכת יד ביד, להתחבק, טאפילו להתווכח. היה כ"כ משעמם ועצוב. חברים וחברות יקרים, אני מתארת לעצמי שכל אחד ואחת מכם עברו בדומה לי ימים קשים ןכואבים, וכל שיש בידי הוא לשלוח לכולם חיבוק גדול ואוהב. אורנה