~~~חג הסוכות~~~

[ספiרטkית בנשמה]

~~~חג הסוכות~~~

באדיבות בנצי הקטן סלולארי וואפ

 

[ספiרטkית בנשמה]

חג הסוכות, חג האסיף, זמן שמחתנו

אמר ר' אבין: "משל לשניים שנכנסו אצל הדיין, ואין אנו יודעין מי ניצח, אלא מי שנושא שרביט בידו (בצאתו מלפני הדיין) - אנו יודעים שהוא המנצח. כך ישראל ואומות העולם באים ומקטרגים לפני הקדוש ברוך הוא בראש השנה, ואין אנו יודעים מי ניצח; אלא במה שישראל יוצאים מלפני הקב"ה ולולביהם ואתרוגיהם בידם - אנו יודעים שישראל הם המנצחים". חג הסוכות הוא אחד משלושת הרגלים המופיעים בתורה. ויקרא כ"ג, לד-לה-לו: "בחמשה עשר יום לחודש השביעי הזה (מנין החודשים בתורה מתחיל בחודש ניסן) חג הסכות שבעת ימים לה'. ביום הראשון מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו. שבעת ימים תקריבו אשה לה', ביום השמיני מקרא קודש יהיה לכם, והקרבתם אשה לה', עצרת היא, כל מלאכת עבודה לא תעשו". התורה אף מביאה טעם למצוות הישיבה בסוכה (ויקרא כ"ג, מב,מג): "בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. למען יידעו דרתיכם כי בסוכות הושבתי את בני-ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' אלוקיכם" על שם מצוות הסוכה נקרא חג זה "חג הסוכות", לפי שבימים אלה אנו מצווים לשבת בסוכה. החג נקרא גם "חג האסיף", משום שהוא חל לאחר שנאספה תבואת הקיץ ובני-האדם שמחים על היבול. חג זה מדגיש את הצורך להודות לה' על הטוב שהוא מרעיף עלינו, ולא להניח לתחושה של "כוחי ועוצם ידי" למלא את ליבנו. מלבד מצוות הישיבה בסוכה, יש מצווה נוספת בחג הסוכות - נטילת ארבעת המינים. וכך נאמר באותו פרק בספר ויקרא בפסוקים ל"ט-מ"א: "אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי, באספכם את-תבואת הארץ, תחגו את-חג-יהוה, שבעת ימים; ביום הראשון שבתון, וביום השמיני שבתון. ולקחתם לכם ביום הראשון, פרי עץ הדר (הוא האתרוג) כפת תמרים (לולב), וענף עץ-עבת (הדסים), וערבי-נחל (ערבות); ושמחתם, לפני יהוה אלהיכם שבעת ימים. וחגתם אתו חג לה', שבעת ימים בשנה: חקת עולם לדרתיכם, בחדש השביעי תחגו אתו." יש בחג זה גם מצווה מיוחדת לשמוח, ככתוב: "ושמחת בחגך... והיית אך שמח" (דברים ט"ז), וכן נאמר לעניין מצוות הלולב: "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים" (ויקרא כ"ג,מ). לפיכך אנו נקרא החג גם "זמן שמחתנו", וכך הוא נקרא בתפילות החג. חג הסוכות נפתח אפוא בחג, שבו שובתים ממלאכה ונמשך עוד ששה ימים של חול- המועד, והוא מסתיים ביום השביעי. למחרת: חג - שמיני עצרת, שאף בו אסורים במלאכה. כשבית המקדש היה קיים היו מקריבים במהלך החג שבעים פרים, ובכך יש רמז לשבעים אומות העולם. חג הסוכות נותן אפוא את הכח וההגנה לעם ישראל להתקיים בשלום ובבטחון, "כבשה אחת בין שבעים זאבים". http://www.chabad.org.il/Articles/Article.asp?ArticleID=494&CategoryID=327

 

[לשכת הרב]

ויהי רצון

שנזכה לישב בסוכת עורו של לויתן במהרה

 

[ספiרטkית בנשמה]

עליה והצלחה בסופה

"בסוכות תשבו שבעת ימים.. ישבו בסוכות" 'אמרה תורה... צא מדירת קבע ושב בדירת עראי' ('סוכה' ב.). 'תנו רבנן: "תֵּשְׁבוּ" כעין תדורו, מכאן אמרו כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע וביתו עראי' (שם כח. כבר האריכו קדמאי שבמצות סוכה יש רמז והתעוררות לאדם שיזכור שאינו אלא עראי ועליו לצאת מדירת קבע, כלומר: לצאת מהרגשתו והשקפתו שהינו קבוע בזה העולם החולף וכמ''ש ה'זהר': 'חליף ואזיל בר נש בהאי עלמא וסביר דדיליה הוא וישתאר בגוה לדרי דריה'. אולם נראה שיש להדגיש גם את הצד השני של המטבע; שאחרי שהאדם הגיע לבחינת סוכה שהיא 'צלא דהימנותא' ומבין שאינו נמצא אלא לזמן מסוים בהאי עלמא כבדירת עראי, צריך אז לעשות את סוכתו קבע. כלומר: במה שנוגע לעבודת ה´ להרגיש את עצמו קבוע, רק אחרי שיזרוק מעליו עול של עוה''ז וירגיש את עצמו כאורח נטה ללון, יוכל לפנות את עצמו לעבודת הבורא באופן של קבע בבחינת: '''תֵּשְׁבוּ'' כעין תדורו' ז''א; שעיקר עסקיו ועמל נפשו ישים דוקא בדירת עראי זאת, ביודעו שעל ידה יקים עיקר דירתו וקביעותו בעוה''ב ולכן אנו מוצאים את שתי הבחינות בסוכה, מצד אחד היא רק דירת עראי ומאידך צריך לדור בה דרך קבע. ''וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה'' ('בראשית' כח). ואיתא במדרש: מלמד שהראה הקב''ה ליעקב שרו של בבל עולה ויורד; אמר הקב''ה ליעקב: ''אף אתה עולה''. באותה שעה נתירא יעקב אבינו ואמר: ''שמא ח''ו כשם שלאלו יש ירידה, אף לי כן''? א''ל הקב''ה: ''ואתה אל תירא, אם אתה עולה, אין לך ירידה עולמית''! לא האמין ולא עלה. א''ל הקב''ה: ''אלו האמנת ועלית לא ירדת. ועכשיו שלא האמנת ולא עלית, עתידין בניך שיהו משתעבדין בארבע מלכויות בעוה''ז, במסים וארנוניות'' ' (ויקר''ר כט ב). יעקב אבינו פחד מעליה כזו שהיא מצד המזל, אשר הירידה כרוכה ברגליה. ופחד מן הגדולה בעוה''ז ואף שהבטיחו הקב''ה שלא ירד לעולם, מכל מקום פחד שמא יגרום החטא ואף אם ישאר בגדולתו ינכו מזכויותיו עבור עליה זו אם לא יהיה ראוי אליה. ואפשר עוד; שביותר, יעקב העדיף להשתעבד במסים וארנוניות כדי להתחמק מקבלת השלטון בזה העולם, שהרי השלטון עלול להביאו לידי הרגשה של קביעות ועי''ז היה ממיט על עצמו אסון חלילה. ומאידך כאשר קם יעקב משנתו ואחרי כל החזיון הגדול שראה וההבטחות הגדולות על הארץ והבנים ושמירת ה´ עליו, הצטער בלבו באומרו: ''אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי'' ('בראשית' כח). ופרש''י: 'שאם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה'. לא שת לבו לכל ההשגות הגדולות שהשיג ורק הצטער שמא זלזל בקדושת המקום בזה שישן שם, כ''כ היה קבוע בעבודת ה´, שכל דאגתו היתה רק שלא ימעט מן המוטל עליו. כמו כן בתפלתו להקב''ה ביקש יעקב; אך ''לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ'' (בראשית כח) על אף שנתגדל כבן מלך בביתו של יצחק, 'עד שהיו אומרים: ''זבל פרדותיו של יצחק, שוה יותר מכספו וזהבו של אבימלך'' ' (בר''ר סד ו). בכל זאת לא תבע ברכות אביו של ''מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירשׁ'' ('בראשית' כז). אף שעתה הוגד לו: ''וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה'' (שם כח). וקפל הקב''ה את הארץ מתחתיו, בכל זאת עומד ומתחנן רק על ''לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ''. עיקר בקשתו היתה: ''וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקִים'' – 'שלם מן החטא' (רש''י). ''וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי'' – 'שלא ימצא פסול בזרעי', עיקר תפלתו היתה על צד הרוחני ולא איכפת לו לקמוץ מעיסתו כדי לזכות לזה. וכן גדולי ישראל הלכו בעקבותיו של יעקב אבינו ומיעטו בצרכיהם הגשמיים, מפני שהעיקר אצלם היה הצד הרוחני. ומספרים על החסיד ר´ זונדיל זצ''ל: שהשיא את בתו לעילוי גדול וירא שמים והבטיח להחזיקו על שלחנו והיה מקיים הבטחתו ומפרנסו בהרחבה, אולם בתו תמיד השתמטה מלאכול עם בעלה מלבד בשבתות באמתלאות שונות, כשהיו אוכלים מאכלי חלב אמרה שלא עברו שש שעות מעת שאכלה בשר ואם אכלו בשר היתה אומרת שהבשר קשה לה כעת. התנהגות הזאת היתה מוזרה לבעלה, עד שנודע לו שחותנו היה עני ולא סיפק בידו להחזיקו בהרחבה כזאת וכאשר התחיל לעקוב אחרי מקור הכנסתו נודע לו שהיה סוחר בחומץ ומאז שהשיא את בתו הוסיף בכל חבית עוד לוג מים והמים הזה היה נהפך לחומץ דרך נס. אז התאמץ החתן לשאול, אם כה כחו גדול יוסיף עוד לוג מים שיהיה גם עבור בני ביתו? והשיב החסיד שקשה לו להעמיס על החבית משא כזה. ומצאנו להגר''א זצ''ל שלצדיקים מצפינים גם שכר הפירות לעוה''ב ('אבן שלמה' י ה) ובאמת ראינו אצל עשיו הרשע שהיה מאמין גדול והיה מכבד את אביו והאמין בכח ברכותיו עד שנשבר כ''כ כשהפסידם. ובכל זאת אבד את עולמו רק בשביל זה שהיה להוט אחרי הנאות העוה''ז, אולם יעקב אבינו לא נתפעל מכל חמודי תבל והיה מוכן לעשות כרי מכל כספו וזהבו וליתנם לעשיו כדי לקנות ממנו מערת המכפלה. בעת הזאת שזכינו לעליה מסוימת ע''י מצות ישוב ארץ ישראל, עלינו לפחד כמו שפחד יעקב אבינו, שלא תהיה עליתנו זאת מצד הטבע והמזל כעליתם של אומות העולם, משום שעליה כזאת סופה ירידה וכליה חלילה, עלינו להתאמץ להגיע למעין עליה שבחר יעקב, עליה רוחנית התלויה בבחירת האדם, שהיא העלייה האמיתית וההצלחה הנכספת. ('המוסר והדעת'). (הרב אמנון יצחק. מאתר "שופר")

 

[פסיפלורה29]

הסוכה היא כמו כיפה

מי שנכנס לסוכה כאילו עושה את כל המיצוות החג .

 

[לשכת הרב]

שנהיה ראוי ולהיות במדרגות הגדולות כמוהם

 

[ספiרטkית בנשמה]

סוכות-השורש לאמונה לאחדות ולשמחה כל השנה

כל יום מידי ערב בתפילת ערבית אנחנו מבקשים: "ופרוס עלינו סוכת שלומך ובצל כנפיך תסתירנו". כל יום ויום במהלך השנה אנחנו רוצים לחוות את המציאות הרוחנית שתתרחש בזמן הגאולה ובמובן מסוים כבר כעת בעולמינו בזמן השבוע הכה יקר של סוכות. אם כך, מה כל כך חשוב ומיוחד בה באותה סוכה שאנחנו מייחלים אליה כל השנה? ברובד של הפשט הסוכה ביסודה היא זיכרון לחיי אבותינו במדבר, כפי שנכתב: "בַּסֻּכֹּת - תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים... לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כ"ג), אולם בעומק הדברים הזיכרון אינו רק זכר היסטורי למאורעות שהתרחשו לפני כמה אלפי שנה, אלא תפקידו להוות שיעור מחנך לחיים של אמונה, אחדות ושמחה ביום-יום של כולנו כאן ועכשיו. אמונה היציאה מן הבית והכניסה לסוכה למשך שבעה ימים מצביעה על האמונה בה', שהינו מגן, מושיע ופורס חסות. במשך השנה אנו יושבים ספונים בביתנו עם תקרה מעל לראשינו ובאופן סמלי הגג חוצץ בין השמים לבינינו, בעוד בסוכות אנו יושבים במבנים ארעיים שאין להם גג אמיתי. בעצם העובדה שהסוכה חייבת להיות נטולת קורת-גג, והסכך אינו אלא "פסולת גורן ויקב", האדם מעמיד את עצמו מבחינת התודעה העצמית תחת חסותו של הקב"ה. המודרניזציה והפרסומות השונות מנסים לשכנע אותנו שאושר קשור לחפצים שאנו רוכשים, אולם היהדות מלמדת אותנו שאושר קשור לרוחניות. בסוכות התורה אומרת לנו: "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי". אנו עוזבים את בתינו מלאי הרכוש, מתעלמים מנוחות וממותרות, ונכנסים לעולם הפשוט והרוחני לחלוטין של הסוכה. הסוכה אמנם נעדרת נוחות חומרית, אך עתירת קשר רוחני ומתקיים בה אושר אמיתי. חז"ל מלמדים אותנו בפרקי אבות ש"מרבה נכסים מרבה דאגה", ובלשון עכשווית - "פחות זה יותר". כשאנחנו יוצאים מהבית, עוזבים את מנעמיו הרבים ויושבים בסוכה, אחת המטרות היא להבין שפיתחנו יותר מדי תלות ב"צעצועים הגשמיים" של חיינו ולא במה שאנו תלויים בו באמת - בבורא עולם. הסוכה זה מקום שבו אין שום אחיזה לכל הרדיפה והשאיפה הזאת אחרי ה"עוד" ואחר החומר. היא נראית לא יותר מאשר עוד "חושה" מצויה בסיני, אולם מכילה כל כך הרבה רוחניות ומשמעות. עצם הישיבה והמגורים במשך שבוע שלם בסוכה ארעית עוזרים לנו לבחון את ההרגלים ואת תבניות החשיבה וההתנהגות שלנו. כשאדם מוותר על המוכר והנוח, הוא מתחדש ולומד לבחון את אורחות חייו בשגרה. בסוכות אנחנו מפסיקים לדבר על העבירות. השארנו אותן מאחור ביום כיפור. כעת אנחנו יכולים לבחון האם גם בעשיית המצוות ועשיית הטוב אנחנו מקובעים ופועלים מתוך אוטומט? רבי נחמן אמר ש"אם אני מניח תפילין היום רק מפני שהנחתי אותם אתמול, אין כלל סיבה שאניח אותם... אני רוצה להניח תפילין בכל יום כאילו זו הפעם הראשונה". יש איכות נדירה בעשיית דבר מה בפעם הראשונה לפני שהוא נהפך ל"מוכר" ו"רגיל". חג סוכות קורה לנו להתחדש ולהתרענן גם בעשיות הטובות שלנו. עיתויו של החג משמעותי ביותר. לא בכדי הוא נחגג לאחר ראש השנה ויום כיפור. העבירות דומות למחסום-בטון שבולם את הקליטה של התדר האלוקי. כפרת העוונות שלנו ביום הכיפורים הורסת את המחסום, כך שאנו יכולים לחוות קליטה בלתי משובשת של הנוכחות האלוקית. גג הסוכה, שחייב להיות מרווח דיו כדי שנוכל לראות דרכו את כוכבי השמיים, מבטיח קליטה מוחלטת של השכינה. באופן מופלא, חג סוכות, המכונה גם "חג האסיף", נחגג בזמן בו החקלאים אוספים את תבואתם וכביכול יש להם יותר כסף ואפשרויות חומריות. מטרת הסוכה לבלום את ההשפעות המזיקות המתלוות לשמחת הרכוש המצטבר. תחושת הכסף מצמידה לסיפוק ולשמחה גם נופך לא קטן של גאווה אשר מלטפת את ה"אגו" על הצלחותיו, מיומנותו, מאמציו ומזלו. מבלי להרגיש או להתכוון, מתפתחת גם תחושת בוז והתנשאות כלפי ה"לא מוצלחים" וכלפי אלו "שלא הגיעו", בד בבד עם קינאה כלפי מי שזכה והרוויח יותר. כשאדם חווה את התחושות האלה (ובנינו - מי יכול לחלוטין להימלט מלהרגיש כך?) נזרע הזרע לפירוד בין הבריות. הריחוק בין בני האדם ורדיפת ההישגים החומריים הם השודדים הגדולים של השמחה. שבוע של אחדות ורעות . אותו פרוד ורדיפת ממון לא קשורים במהותם לחג הסוכות. חג זה הוא חג של קירבה, אחדות וסולידריות חברתית, ולכן מונח ה"אושפיזין" הוא כה בסיסי ומהותי. בעצם הישיבה בסוכה אנחנו מזמינים בלב שלם ובכוונה אמיתית כל יהודי ויהודי להיכנס ולהתארח אצלנו. מי שמסתובב בחג ברחובות הנכונים יכול לראות אנשים שעוברים ברוח חגיגית של אחווה מסוכה לסוכה, מבקרים זה בסוכתו של זה ובכל ערב מתאספים, רוקדים וחוגגים בצוותא. מאחר וכל הסוכות בעיקרן פשוטות ודומות זו לזו, היכולת "לנכר עיניים" בסוכה מפוארת כמעט ואינו קיים, וכך במשך שבוע שלם מושגות תחושות השוויון והאחווה. מעבר לכך, דפנות הסוכה העשויות בד דק מרמזות לנו על כך שהמרחק בין האנשים קטן הרבה יותר מבדר"כ, ובמקום ההסתגרות בשאר ימות השנה מאחורי קירות בטון ודלתות פלדה, אנחנו נגישים הרבה יותר אחד עבור השני בגשמיות וברוחניות כאחד. השימוש בארבעת המינים (לולב, אתרוג, הדס וערבה) עוזר לנו להתחבר להבנות אלה. כל אחד מהמינים מסמל סוג אחר של יהודי. כדי לקיים את המצווה, כל הארבעה צריכים לגעת זה בזה ולהיות מאוחדים באגודה אחת. כשם שארבעת המינים מהווים מבחינת קיום המצווה יחידה אחת ולא ניתן לקיים את המצווה ללא אחד מהם, כך גם כל השכבות המרכיבות את עם ישראל וכל סוגי האנשים המצויים בו משלימים האחד את רעהו. לאתרוג יש טעם וריח. לפירות הדקל (שעליו גדל הלולב) יש טעם אך אין להם ריח. ההדסים מפיקים ריח נעים, אך אין בהם טעם, ואילו ענפי הערבה הם חסרי טעם וריח כאחד. עם ישראל מאגד בתוכו סוגי אנשים שונים - יש העוסקים בתורה, יש העוסקים במעשים טובים, יש העוסקים בתורה ובמעשים טובים ויש, לצערנו, כאלו שאינם מתפנים כלל לעיסוקים רוחניים. על פניו היינו מצפים שהתורה תגיד שיש מקום רק לאותם אנשים עם "התכונות של האתרוג", אולם, למרבה הפלא והיופי, היא אומרת שלכולם יש מקום ועם ישראל שלם ומושלם רק כשכולם קיימים ובעיקר כשכולם מאוחדים. המשך>>>>>

 

[ספiרטkית בנשמה]

המשך>>

שמחה סוכות מכונה ע"י חז"ל "זמן שמחתנו". התורה מציינת ומדגישה במיוחד שעלינו להיות בשמחה בחג זה ועלינו להשרות אווירת שמחה בליבם של כל הסובבים אותנו: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ. אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים ט"ז). הגאון מווילנא טען כי מדובר במצווה הקשה ביותר בתורה, שכן לשמוח שבוע שלם מבלי להפסיק בכך (אך שמח = רק שמח) זה דבר קשה מאוד (במיוחד לנו - יוצאי פולניה...). ניתן להבין כיצד אפשר לצוות עלינו לעשות עשיות פיזיות כישיבה בסוכה וכנענוע ארבעת המינים בעת התפילה, אולם עולה השאלה כיצד ניתן לצוות על בן אדם להיות בשמחה? כאן הגדולה של היהדות - נצטווינו לקיים תורה ומצוות לא מתוך תחושת חוסר ברירה, אלא מתוך רגש של אושר ושמחה. חג סוכות מחייב אותנו להסתכל עמוק פנימה ולעשות סדר בתוך ה"קישקע" כדי להגיע אל אותה שמחה. אם ניתנה לנו מצווה כה ברורה וחשובה משמע שבכוחנו לקיימה! הרבה אנשים מתבלבלים בין שמחה לבין "מצב רוח טוב" שבא לאחר בילוי מסעיר, אירוע משפחתי מיוחד או אפילו לאחר שקבוצת הכדורגל האהובה עלינו זכתה באליפות. שמחה אמיתית במובן הכי טהור של המילה היא שמחה ש"אינה תלויה בדבר". היא אינה תלויה בהצלחה חיצונית כזו או אחרת, אינה תלויה בכבוד שאנחנו מקבלים, בחופשה השנתית או במשכורת שמנה. שמחה אמיתית קיימת אפילו כשנלקח מאיתנו מה או מי שאנחנו אוהבים. הגעה אל שמחה כזו מחייבת להרכין ראש בפני האמת האלוקית ולהבין שהכול בא ממנו ולפיכך הכול לטובה. כל עוד נדמה לאדם שגורלו נתון בידו, חסרה לו שמחת חיים, מאחר שתדיר הוא חרד מפני הבאות. לעומתו, אין גבול לשמחה של אדם המאמין שהאלוקים הוא האדון על הבריאה, והוא המנווט את דרכו של כל אחד מברואיו בהשגחה פרטית ומדויקת. היציאה החוצה אל מזג האוויר הסתווי והלא יציב והישיבה במבנה ארעי שכל רוח חולפת יכולה למוטט אותו, מחדדים לנו שאנחנו נתונים לחסדיו של הבורא ומזכירים לנו שאנחנו הבנים שלו ושעימנו הוא כרת ברית עולם. יש דבר משמח יותר מלדעת שמי שברא את העולם המופלא הזה ממש אבל ממש רוצה בטובתנו (גם אם בעיניים הגשמיות שלנו לעיתים זה עלול להיראות הפוך)? בעיית כל הבעיות הינה שהאדם אינו מכיר את מקומו. גם אם יש לו שפע כלכלי, משפחה בריאה וכל טוב, לא תמיד הוא שרוי בשמחה. התחושה שלכל אחד יש מקום ותפקיד ושאנחנו רצויים ואהובים כפי שאנחנו (עם כל החסרונות והפגמים) מביאים לשמחה ולשלווה. לכל אדם נגזר משמים תפקיד ייחודי ובלעדי המותאם אך ורק לו בהתאם לשורש נשמתו. אין שני בני אדם שלהם תפקידים זהים. לאחד הוענקו ממרום כישרונות שכליים ולכן תפקידו לעשות חיל בתורה. לעומתו, השני התברך בחוש עסקי מפותח, ועל כן הוא ימצה את עצמו דווקא בעולם העשייה העסקית . אם אכן האדם זוכה למלא את התפקיד הייחודי שהוטל עליו אין לו צורך לקנא באף אחד ואין כל תועלת בחיקוי של הזולת. חובתנו להוציא לפועל את הפוטנציאל שהקב"ה הועיד לכל אחד מאיתנו. על פי האמונה היהודית, מתוקף הקדושה המיוחדת של חג הסוכות ומתוקף השמחה, הפשטות ותחושת ה"ביחד" שאנחנו חווים, מתבהר לנו יותר מה תפקידינו ומקומינו בעולם ואנחנו נטענים במוטיבציה ובכוחות לשנה שלמה לממש אותם. בעומק הדברים - השמחה מושגת ע"י הכרה ברורה במקום האמיתי שלנו והשלמה עם מי שאנחנו. מהבחינה הזו לסכך הסוכה תפקיד רוחני עצום בתהליך כפרת העוונות והגדילה שאנחנו אמורים לעבור. על פי ההלכה, הסכך עשוי, כאמור, מ"פסולת יקב וגורן", כלומר מהפסולת הכי זניחה ובזויה. ביום כיפור התפללנו להסיר מעלינו את כל הפסולת שקיימת בתוכנו, ואילו כאן באופן פלא לא רק שאנחנו משתמשים בפסולת (פסולת פיזית כמשל לזו הרוחנית), אלא אף שמים אותה מעל הראש שלנו! ההסבר למעשה משונה זה פותח לנו צוהר להבנות נפלאות על המשמעות העמוקה של "תשובה" - תשובה אמיתית אינה זניחת החטא והתעלמות מוחלטת מצדדים מסוימים באישיותנו (תהליך זה מתאים לתחילת הדרך בלבד), אלא הבנה וקבלה של מי שאנחנו (עם כל החלקים הפחות יפים ו"טהורים" שבנו), אולם לא על מנת שנשאר מי ומה שאנחנו, אלא על מנת שנמתק את המר ונהפוך את החיסרון ליתרון. בשפת הרחוב זה נקרא "להפוך את הלימון ללימונדה" ובשפת הקבלה "להוציא את ניצוצות הקדושה הטמונים ברע". דווקא בכל מה שפסלנו (לפסול זה מלשון פסולת) בעצמנו ובסובבים אותנו יש פוטנציאל רוחני אדיר. האר"י ז"ל נהג לומר שהאדם יכול למצוא את התשובה לשאלה מה הוא ייעודו בעולם דווקא באותן עשיות שקשות לו ובצדדים באישיותו שהוא היה מעדיף להפטר מהם. אחרי שהתנקינו מעוונותינו ביום כיפור אנחנו יכולים לגשת ממקום רגוע הרבה יותר ולבחון את עצמנו בעיניים אחרות עד שנגלה שאפילו בפסולת ניתן למצוא זהב. שנזכה כולנו לחוות את האור המיוחד של סוכות ושתהיה לנו שנה של אמונה, אחדות ושמחה אמיתיים. (ניר אביעד)

 

[לשכת הרב]

כתבת מאוד יפה

מתאים לך להיות רבנית בנשמה

 

[ספiרטkית בנשמה]

כשמדובר בעתיד, אין שום מעצור

יש מועד שעיקרו מוסב על זכירת העבר, כחג הפסח, שמציין את מאורע שחרורנו בימים קדמונים. ויש מועד שמציין את ההווה, כחג השבועות שבא על התורה, שניתנת בכל יום ויום מחיינו. ויש חג שעיקר עניינו הוא העתיד, כחג הסוכות, שאף על פי שנאמר בתורה שהוא זכר לישיבתנו בסוכות ביציאת מצרים, בכל זאת הוא מכין אותנו לקראת ההארה העתידה לבוא, כשיבואו מכל משפחות האדמה לחוג את חג הסוכות בירושלים, ולמעלה מזה הארת העולם הבא, שעליה נאמר "וסוכה תהיה לצל יומם". השמחה המיוחדת של חג הסוכות, שהגיעה לשיאה בשמחת בית השואבה, באה דוקא מפני שמדובר בצפיית העולם העתידי האידאלי "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו". כשמדובר בעתיד, אין שום מעצור ושום גבול לדימויי השלימות שעולים על רעיוננו. אנחנו רק יודעים שעיקר הארה זו עדיין רחוק מאתנו, ועל כן אנו עדיין מקיפים לה, מה שבא לידי ביטוי בהקפות. אך את אותו מקצת שאנו כבר קולטים אותו בהכרתנו בעולם הזה, אנו מציינים במצוות הלולב, המציינת את מה שיש לנו אחיזה ממשית בו: "ולקחתם לכם - משלכם".

 

[לשכת הרב]

מאוד יפה

רעיון נפלא

 

[ספiרטkית בנשמה]

מדוע אין 'מה נשתנה' בסוכות?

חג הסוכות משופע במצוות רבות, מצוות סוכה מצוות ארבעת המינים ומצוות שמחת החג, מצוות חג זה חביבות ביותר על עם ישראל שמזיל מאונו והונו לקיים את מצוות החג בהידור חג הסוכות הוא אחד משלשת הרגלים בהם הצטווינו בתורת משה לעלות לרגל לראות פני ה' בירושלים, מצוות החג הם רבות אך שם החג – סוכות – הוא על שם מצוות ישיבה בסוכה עליה נצטווינו בחג זה. נאמר בתורה 'בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל יישבו בסוכות, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל'. נחלקו רבותינו ז"ל בפירושו של פסוק זה, רבי עקיבא לומד כי עיקר המצווה היא זכר ליציאת מצרים לפי שבעת שיצאו ישראל ממצרים חנו במקום שנקרא סוכות ודרו בו בסוכות. רבי אליעזר סובר כי אין כוונת המקרא לסוכות ממש אלא כיוון הכתוב לענני הכבוד בהם הקיף הקב"ה את בני ישראל היוצאים ממצרים על מנת להגן עליהם ולהורותם הדרך אשר ילכו בה. למרות שיציאת מצרים הייתה בחודש האביב בחג הפסח, ואם כן לכאורה היה מן הראוי לישב בסוכות בחג הפסח, מכל מקום ציוותה תורה לישב בסוכה בחג הסוכות בעת שהקרה כבר מתחילה והחורף ממשמש ובא. וטעם הדבר על מנת שלא יאמרו אומות העולם להנאתם יושבים בני ישראל בסוכות מפני השמש וחום הבתים, אלא דווקא בעת הסתיו עת כל אדם מתגונן מפני הקור בביתו, או אז יוצאים בני ישראל לקיים מצוות סוכה וניכר לכל כי למען קיום מצוות ה' יתברך יושבים הם בסוכות ולא למען עצמם. מסופר כי שאל פעם גוי לאחד מהרבנים מדוע דווקא בחג הפסח עת יושבים ליד שולחן ערוך בתוך הבית דווקא אז שואל הבן ארבע קושיות ב'מה נשתנה', לכאורה הרבה יותר שאלות יש בחג הסוכות כשיוצאים מהבית וגרים בצריף בחצר כשהקרה ממשמשת ובאה. ענה הרב לאותו גוי, אדרבה, דווקא בחג הסוכות כשאנו יוצאים מבתינו ודרים בסוכה אין לילד כל שאלה, רגיל עמנו – עם ישראל – מזה דורות רבים להיות נרדף ונדכא, נודד ממקום למקום בעוני ובצער. לעומת זאת בחג הפסח יושב כל איש בביתו ונוהג בעצמו מנהג מלך בכלים נאים ורוב עושר דווקא אז מתקשה הילד ושואל מה נשתנה, וכי הסתיימה הגלות שאנו נוהגים כבני מלכים?... מלשון הפסוק 'חג הסוכות תעשה לך באספך מגרנך ומיקבך' דרשו חז"ל כי הסוכה תהיה מסוככת בפסולת גורן ויקב, ועל כן מצווה לסכך את הסוכה בדבר הגדל מהקרקע שאינו מקבל טומאה וכבר נתלש מהקרקע. את דפנות הסוכה עושים גם משאר דברים ומצוות סוכה היא לעשות לפחות שתי דפנות שלמות ושלישית אפילו טפח. מצוות הסוכה הייתה חביבה ביותר על צדיקים רבים שלא היו זזים מהסוכה במשך כל ימי החג, מרוב שמחה והתרגשות עילאית על הזכות לקיים את מצוות סוכה היו הצדיקים ערים כל הלילה כשהם שרים ורוקדים בסוכה, מנשקים את דפנותיה ומחכים בכיליון עיניים להנץ החמה על מנת שיוכלו לקיים בסוכה את מצוות נטילת ארבעת המינים. נאמר בתורה 'ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל', מצוות ארבעת המינים היא ליטול לולב אחד, שלשה הדסים, שתי ערבות ואתרוג אחד לאגדם יחד ולנענעם למעלה ולמטה ולארבעת רוחות השמים על מנת להרחיק טללים רעים ורוחות רעות. בטעם נטילת ארבעה מינים אלו נאמר במדרש טעמים רבים ואחד מהם הוא 'ארבעה מינין שבלולב, שנים מהן עושין פירות, ושנים מהן אין עושין פירות. העושין פירות זקוקין לשאינן עושין פירות, ושאין עושין פירות זקוקין לעושין פירות. כך הם ישראל, יש בהם חכמים גדולים ותלמידים בינונים ועמי הארץ. אמר הקב"ה, הריקים הללו אי אפשר לאבדן, אלא יהיו כולן אגודה אחת, שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה'. בזמן שבית המקדש היה קיים היו מקריבים בימי חג הסוכות את פרי החג - שבעים במספר כנגד שבעים אומות העולם, מהקרבת פרים אלו על ידי עם ישראל היו שבעים אומות העולם מקבלות מן השמים את השפע לו הם זקוקים. ביום הראשון של החג הקריבו י"ג פרים, ביום השני י"ב פרים, וכך פחתו והלכו עד שביום השביעי הקריבו שבעה פרים. חז"ל אומרים שהסיבה שהפרים מוקרבים בכמות הולכת ופוחתת הוא סמל לאומות העולם שכוחם ילך ויפחת לעתיד לבוא. על הקרבת פרים אלו נאמר במדרש 'את מוצא בחג ישראל מקריבין לפניך שבעים פרים על שבעים אומות, אמרו ישראל ריבון העולמים הרי אנו מקריבין עליהם שבעים פרים והיו צריכין לאהוב אותנו והם שונאין אותנו שנאמר 'תחת אהבתי ישטנוני', לפיכך אמר להם הקב"ה עכשיו הקריבו על עצמכם 'ביום השמיני עצרת תהיה לכם והקרבתם עולה אשה ריח ניחוח לה' פר בן בקר אחד איל אחד', משל למלך שעשה סעודה שבעת ימים וזימן כל בני אדם שבמדינה בשבעת ימי המשתה, כיון שעברו שבעת ימי המשתה אמר לאוהבו כבר יצאנו ידינו מכל בני המדינה נגלגל אני ואתה במה שתמצא, ליטרא בשר או של דג או ירק. כך אמר הקב"ה לישראל ביום השמיני עצרת תהיה לכם גלגלו במה שאתם מוצאים בפר אחד ואיל אחד. מצווה נוספת שהייתה נוהגת בזמן בית המקדש היא מצוות ניסוך המים. בכל יום ויום מימי חג הסוכות היו הכהנים והלווים יחד עם רבים מעם ישראל יורדים אל מעיין השילוח על מנת לשאוב מים חיים לניסוך על גבי המזבח. שאיבת המים הייתה מלווה בשירה וריקודים שנמשכו בתוך בית המקדש בכל לילה, בעזרת הנשים שבבית המקדש הודלקו נרות רבים להאיר לחוגגים ולא הייתה חצר בכל ירושלים שלא הייתה מוארת מהאור הרב שעלה מבית המקדש. אמרו חז"ל 'כל שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו'. נביאים תקנו לישראל מצווה נוספת, והיא: יום שביעי של ערבה. בו היו מקיפים את המזבח בבדי ערבה שגובהן אחד-עשרה אמות, ומסובבין סביב המזבח שבעה פעמים כשחמישה בדי ערבה בידיהם. עתה בעוונותינו חרב בית המקדש ובוטלו הקורבנות ומצוות ניסוך המים אך עדיין חוגגים עם ישראל בחג הסוכות את שמחת בית השואבה בציפייה שנזכה לראות בשמחת בית השואבה בבית המקדש במהרה בימינו אמן. (מקור: אתר "Tog)

 

[לשכת הרב]

אמן

 

[ספiרטkית בנשמה]

סיפור לחג: הכל דיבורים

לאחר שאחיה הגדולים נישאו, כולם ציפו לחופתה של רויטל. אולם דבר לא התקדם. יום הולדתה, שחל בערב ראש השנה, הפך ליום עצוב. בעוד אחיה מרחיבים את משפחותיהם, היא נותרה מאחור, בודדה וכואבת רויטל היתה בחורה איכותית מכל הבחינות, משכילה, בעלת מידות טובות וגם נעימה למראה. לאחר שאחיה הגדולים נישאו, כולם ציפו לחופתה, אבל היא הגיעה לשנת השלושים, שלושים ואחת, שתיים... אחיה הצעיר כבר נישא, והיא נותרה בגפה. בני משפחתה ניסו לסייע כמיטב יכולתם, פנו לשדכנים ולמכרים ועקבו בדריכות אחרי כל הצעה. גם תחום האמונה לא הוזנח: נסיעות לעמוקה וקברי צדיקים נוספים, קריאת תהלים, אביה הוסיף מזוזה, אבל כלום לא זז... נועה אחותה דאגה לה ביותר. היא נכנסה לאתרי שידוכים, פרסמה בעיתון ודאגה להשיב לפונים ולבדוק את התאמתם. גם בזמן חופשותיה עם בעלה לא הפסיקה לחשוב על רויטל, ואף בהיותה בשייט באילת, התקשרה לשדכן מנוסה והפצירה בו שימצא מישהו מתאים. יום הולדתה של רויטל, שחל בערב ראש השנה, הפך ליום עצוב. בעוד אחיה מרחיבים את משפחותיהם, היא נותרה מאחור, בודדה, כואבת ונאחזת בתקווה הקלושה שאולי גם היא תמצא באחד הימים את בן זוגה. יום אחד הקישה על הדלת אסתר, שכנתה הקרובה של נועה, ואמרה: "תגידי, את באמת רוצה שאחותך תתחתן?!".. נועה תמהה, איזו שאלה?! אסתר המשיכה: "את מוכנה לעשות מאמץ גדול בשביל זה?" נועה הופתעה מהביטחון שבדבריה. "בטח. במה מדובר?" "שמעת על משמרת הלשון?" נועה בקושי הכירה את נושא שמירת הלשון. היא שאלה: "מהי משמרת הלשון? איך היא קשורה לאחותי? ומה נדרש ממני?" אסתר הסבירה לנועה כי כל אחד מאתנו יכול לבחור כיצד יישפט ויונהג משמים, בדין או ברחמים. ה"חפץ חיים" אומר כי כשיהודי חוטא בעולם הזה, מביא השטן את דינו בפני בית דין של מעלה ומתאמץ להוכיח את אשמתו ולהרשיעו. האשמות אלו הן בעצם דיבורי לשון הרע. וכדי להעניק לנאשם סיכוי לשנות את גזר דינו, העניק לו הקב"ה ברחמיו המרובים דרך מוצא נפלאה: קשר ישיר בין קטרוג השטן לבין פיו של העומד לדין, לפי הכלל של מידה כנגד מידה. אם הנאשם נזהר בלשונו ולא הטיל דופי באחיו, לא יוכל השטן לדבר בגנותו. ולעומת זאת, אם הנידון דיבר רע על יהודי אחר, יוכל השטן להאשימו בכל מה שיחפוץ. הדבר נתון לבחירתו הבלעדית של האדם, והדברים היוצאים מפיו יקבעו את גורלו לשבט או לחסד. שמירת הלשון היא כמו מתג המאפשר את ירידת הישועות לעולם, שלא לדבר על כך שהיא מביאה שלום בין יהודים ומקרבת את הגאולה. לנוכח כח אדיר זה נולד הרעיון של משמרת הלשון, בה חוברים כמה אנשים, הלומדים הלכות שמירת הלשון, ומכסים את היממה בנצירת לשונם, כאשר כל אחד בוחר את השעות המתאימות לו, ויכול לזקוף את זכות ירידת הרחמים לישועת אדם מסוים. נועה הבינה שמדובר במשימה אחראית, לשכנע אנשים, לארגן משמרות, ליידע את המשתתפים וגם להשיב ללועגים... אבל גם ידעה שבשביל רויטל היא תעשה הכל. מהרגע שהחליטה, הכל התגלגל במהירות האור. היא ניגשה לאסתר, לקחה חומר הסברה וניסחה דף עם מידע בסיסי וחיזוקים. אז החלה להתקשר לקרוביה וחברותיה, ונדהמה מכך שרובם הסכימו לשתף פעולה כאשר שמעו על הישועות הנפעלות. נועה החליטה להתחיל את המשמרת בסוף טבת. היא עיצבה את הדפים, צילמה אותם, ארזה במעטפות, ביילה ושלחה לכל המשתתפים. מאוחר יותר התקשרה אליהם וגם שלחה להם דף נוסף. המשמרת הסתיימה כעבור ארבעים יום, ואין כל חדש תחת השמש... החלה משמרת שניה שעתידה להסתיים בסוף פסח, חג הגאולה. רוב המשתתפים, שנוכחו בהשפעה החיובית של המבצע על חייהם, בקשו להמשיך. מקצתם פרשו, חלק החליפו שעות ונוספים הצטרפו. נועה הוציאה דף נאה נוסף המסביר את חשיבות שמירת הלשון מכל הבחינות. באחד מלילות חול המועד פסח, פנתה רויטל לנועה, שהיתה מעוברת: "אני יודעת שקשה לך עכשיו, אבל את חייבת לבוא אתי לפגוש אותו... הכרתי מישהו...". נועה ניסתה להישמע מציאותית: "טוב, כבר הכרת כמה בחורים וזה בסך הכל עוד אחד... כמה זמן את מכירה אותו בכלל?". "פעם אמרת לי, שכאשר זה זה, אז יודעים...". בליל המימונה השאירה נועה את ילדיה בבית ונסעה עם רויטל ועם הוריה לבית שאן. רויטל לא ידעה מאומה על משמרת הלשון שארגנה אחותה, ואילו נועה חשה בנסיעתם את כל עוצמת הרגשות והאמונה. הם פגשו בחתן המיועד ובמשפחתו והתלהבו. נועה החלה במשמרת שלישית ליתר ביטחון... היום רויטל נשואה באושר לבחיר לבה, ואילו נועה ממשיכה להפעיל משמרות לשון ולחזות בישועות. (עודד מזרחי, אתר "הידברות")

 

[ספiרטkית בנשמה]

להורדה: פוסטר של מרן הגר"ע יוסף

פוסטר מרהיב של מרן הגר"ע יוסף, לקראת החג וליום-הולדת ה-90. הורדה: http://www.kikarhashabat.co.il/dl.php?id=41444

 

[ספiרטkית בנשמה]

שאלות חזרה לפרק א מסכת סוכות>>>

שאלות חזרה למסכת סוכה הרב נחום מנשה ויספיש פרק ראשון - סוכה א. סוכה שגבוהה מכ' אמה האם כשרה, ומדוע? *דף ב. ב: ב. מה דינה של סוכה כשמקצת הסכך בתוך כ' אמה, ומקצתו מעל כ', ומדוע? *דף ב. ג. כיצד יש לנהוג בנר חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה, ומדוע? *דף ב. ד. סוכה שעשו את דפנותיה חזקות כדפנות דירת קבע, האם כשרה, ומדוע? *דף ב. ה. מה דינה של הסוכה שקבע את הסכך במסמרים, ומדוע? *דף ב. ו. מהו השיעור הדרוש להכשר סוכה, ומדוע? *דף ב: ג. ז. האם אשה חייבת ב"סוכה", ואיזה קטן חייבים לחנכו במצות "סוכה", [והאם יכולים לחנכו לישב בסוכה גם כשאינה עשויה בכל פרטותיה]? *דף ב: ג. ח. האם אשה חייבת בחינוך בניה? *דף ב: ג. ט. סוכה שרחבה פחות מז' טפחים וארכה עשרים טפחים, האם היא כשרה? *דף ג. י. באלו ב' דינים נחלקו בית שמאי ובית הלל, מה טעמם, ואיך קיי"ל להלכה? *דף ג. יא. האם נותנים קרפף לעיר אחת, לשתי עיירות המרוחקים אחד מהשני קרפף אחד או שניים, לבית או לבורגנין [לשומרי פירות - רש"י, וע"ע לקמן דף ח: דרש"י מפרש שם: דהיינו שומרי העיר - רש"ש], כשיש בהם ד' אמות או כשאין להם ד' אמות ומרוחקים קרפף אחד או שניים? *דף ג: יב. בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות, האם מניחין בו עירובי חצירות, ושיתופי מבואות, והאם חייב במזוזה, ומדוע? *דף ג: יג. היתה הסוכה גבוהה מכ' אמה, באלו דברים יכול למעט את חללה? *דף ד. יד. מה נחשב "ביטול" (לענין סוכה), מה נחשב "אינו עתיד לפנותו", ומה נחשב "סתם"? *דף ג: ד. טו. היתה גבוהה מכ' אמה והוצין יורדין לתוך כ' אמה או שהיתה גבוהה מי' טפחים והוצין יורדין לתוך י' טפחים, האם הסוכה כשרה, ומדוע? *דף ד. טז. היתה גבוהה מכ' אמה, ובנה בה איצטבא, באלו אופנים הוכשרה כל הסוכה, ובאלו רק חלק ממנה, ואימתי לא הוכשרה כלל, ומדוע? *דף ד. יז. היתה הסוכה פחותה מי' טפחים וחקק בה כדי להשלימה לעשרה, האם הם מצטרפים, ומה הדין לענין שבת, ומדוע? *דף ד. ד: יח. היתה גבוהה עשרים אמה וט' טפחים, ובנה בה עמוד שהוא גבוה עשרה טפחים, האם יכול מקום העמוד להחשב לסוכה, ומדוע? *דף ד: יט. חריץ עמוק ה' ומקיפו גדר בגובה ה', האם נחשב החריץ לרשות היחיד, ומה הדין בב' חצירות זו למעלה מזו ותל גבוה ה', האם נחשב למחיצה, ומדוע? *דף ד: כ. תל ברשות הרבים גבוה חמשה והקיף על גביו מחיצה חמשה, האם נחשב לרשות היחיד? *דף ד: כא. נעץ ארבעה קונדסין וסיכך על גבן, האם הסוכה כשרה, ומדוע? *דף ד: כב. מהו השיעור של רוחב הדיומד הכשר לענין סוכה אליבא דר' יעקב, ומהו השיעור לענין פסי ביראות, ומדוע? *דף ד: כג. מנלן שסוכה שאינה גבוהה עשרה טפחים פסולה, ומנלן למחיצות שבת שבעינן עשרה? *דף ד: ה: ו: כד. האם הדברים הבאים מקבלים טומאה: 1. מסגרת שלחן הפנים, 2. טבלא המתהפכת, ומה פירושה. 3. דף של נחתומין, 4. פשוטי כלי עץ, ומדוע? *דף ה. כה. הציץ. א) מהי מידתו. ב) היכן מקום הנחתו. ג) מה כתוב עליו, ומהו אופן הכתיבה? *דף ה. כו. מהו השיעור המחייב את הנזיר מלקות, באם שתה יין או אכל ענבים? *דף ו. כז . מהו שיעור הנקב הגורם שכלים של עץ ושל כלי חרס, לא יקבלו טומאה? *דף ו. כח. שיעורן של איסורין ועונשין, האם הם מדאורייתא או הלכה למשה מסיני? *דף ה: ו. כט. מהו השיעור המחייב מלקות מחמת אכילת "דם"? *דף ו. ל. האם מדאורייתא חציצה בבשר או בשער מעכבת את הטבילה, ומנין למדים זאת? *דף ו. ו: לא. מהו שיעור החציצה בבשר או בשער המעכבת מן התורה ומדרבנן? *דף ו. ו: לב. האם קשר בשערה אחת או בשתי שערות חוצץ לטבילה מדאורייתא, ומדוע? *דף ו. לג. כמה דפנות צריך להיות לסוכה, ומהו שיעור רוחב הדפנות? *דף ו: לד. אותו טפח בסוכה העשויה כמין גאם או כמבוי מפולש היכן מעמידו, והאם הוא מדאורייתא? *דף ו: ז. לה. מהן ג' הלישנות של רבא בהכשירה של הסוכה העשויה כמין גאם? *דף ז. ז: לו. מה הן הדינים שהעלה רבה מכח "מיגו"? *דף ז. ז: לז. האם מחיצה באופנים דלהלן הוי מחיצה 1. לענין הכשר סוכה, 2. לענין מחיצה לשבת. א) כשהעומד שבה מרובה על הפרוץ. ב) כשהפרוץ שבה מרובה על העומד. ג) כשהפרוץ כעומד. ד) כשאין בין קנה לקנה שלשה טפחים? *דף ז. לח. האם מותר לטלטל במבוי שיש בו לחי, ומדוע? *דף ז. ז: לט. האם סוכה שחמתה מרובה מצלתה כשרה, ומדוע? *דף ז: מ. האם מחיצות הסוכה שאינן מפסולת גורן ויקב כשרות לסוכה? *דף ז: מא. מהו דינה של סוכה שעשאוה בראש העגלה או בראש הספינה, ומדוע? *דף ז: מב. מהו דינה של סוכה שעשאוה עגולה, ומהו (אליבא דרבי) שיעור הקיפה, ומדוע? *דף ז: ח. מג. מה דינם של ב' סוכות היוצרים לענין סוכה ולענין מזוזה, ומדוע? *דף ז: ח: מד. מה דינם ומה ההבדלים בין סוכת גנב"ך לרקב"ש? *דף ח: מה. האם בית שער חייב במזוזה מדאורייתא? *דף ח: מו. מהי סוכה ישנה, מה דינה כשעשאה לשם חג, והאם סוכה צריכה להעשות "לשמה"? *דף ט. מז. האם הדין ש"שואלין ודורשין בהלכות החג קודם לחג שלושים יום", נוהג גם קודם חג סוכות? *דף ט. מח. מה דורשים חז"ל מהפסוק "חג הסוכות שבעת ימים לד'", ומה מהפסוק "חג הסוכות תעשה לך"? *דף ט. מט. האם מותר לבנות סוכה בחוה"מ, ומנין למדים זאת? *דף ט. נ. עצי סוכת החג, נוייה, [ודפנותיה], האם אסורים בהנאה מן התורה או מדרבנן, והאם מועיל תנאי, ומדוע? *דף ט. נא. אלו פרטים בעשיית ציצית דרושים להעשות לשמה? *דף ט. נב. האם מצוה הבאה בעבירה מעכבת את המצוה, מדאורייתא או רק מדרבנן? *דף ט. נג. חטאת גזולה, האם מכפרת לגזלן, ומדוע? *דף ט. נד. מה הדין לסוכה שיש מעליה בית או אילן או סוכה אחרת, או כשסככה מעל קני הגג הנקראים לאטיש, ומדוע? [אם יש מעליה או תחתיה סדין או נוי - עיין לקמן תשו' נו, נז] *דף ט: י. נה. מהו שיעור ההרחקה שיהא בין ב' הסככות כדי שתפסל מדין סוכה תחת הסוכה? *דף י. נו. אימתי נפסלת הסוכה שפרסו מעליה או מתחתיה סדין, ומדוע? *דף י. י: נז. נויי סוכה שמן הצד או שיורדים מגובה י' או לתוך כ', האם פוסלין או מכשירים את הסוכה, ומה הדין להוצין היורדים לתוך י', ומדוע? *דף י. י: נח. עד מתי אסור להסתפק מנוי הסוכה או לאכול מהאתרוג, ומדוע? *דף י. י: נט. האם שלוחי מצוה חייבים בסוכה? *דף י: ס. הישן תחת המיטה בסוכה, האם יצא ידי חובתו, ומדוע? *דף י: יא. המשך<<<<<<<<<

 

[לשכת הרב]

א

פסולה. יש בגמרא כמה דיעות בדבר. 1 כי לא מי שיושב בסוכה לא רואה שנמצא בסוכה (שדה ראיה של העין)

 

[לשכת הרב]

א

מחלוקת בין ר' יהודה וחכמים. שר"י מכשיר וחכמים פוסלים ב. 1 למעלה מעשרים אמה אין העין שולטת וכתוב "למען ידעו דורותיכם" ג. 2 שצריך לשבת בצל סוכה ולא בצל דפנות שנאמר ,וסוכה תהיה לצל יומם בחורב" ד. 3 שהסוכה צריכה להיות עראי ופחות מעשרים אמה בדרך כלל הוא דירת עראי ה. 4 שלמעלה מעשרים אמה אינו דירה אלא נראה כלול של תרנגולים (תוס')

 

[לשכת הרב]

ד

ד. סוכה שעשו את דפנותיה חזקות כדפנות דירת קבע, האם כשרה, ומדוע? *דף ב. כשרה, כי אינו צריך להיות עראי (רק הגובה אמור להיות עראי) ה. מה דינה של הסוכה שקבע את הסכך במסמרים, ומדוע? *דף ב. כשרה, כי אינו צריך להיות עראי (רק הגובה אמור להיות עראי)

 

[לשכת הרב]

ו

ו. מהו השיעור הדרוש להכשר סוכה, ומדוע? *דף ב: ג. מחלוקת, לב"ש 6X6טפחים כי אינו כולל השולחן. לב"ה 7X7 טפחים כי כולל השולחן, לרבי 4X4 אמות כי זהו השיעור של דירה.