חגגנו בת מצוה,בלי.
את בת המצוה של הבכורה, ערכנו אשתי ז"ל ואני, ביום אביב נעים, בחצר האחרוית של הבית, תחת עצי האורן. נהננו מאוד והיה מרגש מאוד., את בת המצוה של הבת השניה, ערכתי לפני כשנתיים, בסתיו, אחרי כחודש שאשתי מתה לנו. דחינו את המועד , כי לא היה לנו נוח, לקיימה במועד - תחילת ספטמבר. ערכתי את מסיבת בת המצוה, באותה מתכונת של קודמתה. בעזרת חברתה של אשתי ז"ל, שיש לה ביתקפה , ועושה גם קייטרניג. עשתה זאת, כדרכה, ללא שהרויחה אגורה. היה צריך לשלם , לכל האחרים. השנה, בתי , (השלישית), לא רצתה לערוך את בת המצוה במועד, תחילת אוקטובר, משום שמשפחה אחת, היתה אז בחו"ל. העדיפה לחכות כחודש, עד שיחזרו. אני הייתי בתקופה קשה, והיה לי קשה להתארגן למועד הזה, וכך נדחהתה בת המצוה, וכשפניתי סוף סוף, לאותה חברה של אשתי, מזג האויר, כבר לא התאים לקיימה בחצר... כמו כן היא היתה בתקופה מאוד עסוקה. כך שנתנה לי כמה "טיפים" - וקפצתי למיים הרטובים.... כל ההתעסקות הזו, היתה לי "כאב ראש רציני". לכן גם התארכה לי. קבלתי, שמות של כמה מקומות, לראות (מסעדות - שם משלמים רק על הארוחה...). הראשון שראיתי, על שפת הים , שבה את ליבי. גם המחיר היה כצפוי. במקומות האחרים, מיד הרגשתי שמראים לי "מקלט מקושט". מחניק. ידעתי שצפויים להגיע לי כעשרה ילדים צעירים (עד גיל 10), כך שליד הים, יש רחבה נהדרת לריצה .... באמת בסוף בחרתי שם והיה מוצלח מאוד. נהנו מהמקום, ומהאוכל. כל תקופת ההתארגנות, ובעצם , עוד קודם, העסיקה אותי המחשבה, כיצד אוכל לאמר משהו על אשתי ז"ל. להזכירה. גם היא חלק. אבל לא הצלחתי. רק בברכה (באלבום בת המצוה), התיחסתי. נשארתי עם טעם של "פספוס". של "חבל", של "צער" שלא הזכרתי אותה בטקס. של געגוע אליה. חסרה לי וזה כואב. כבר יותר משנתיים בלעדיה. כ"כ עצוב שאיננה. כ"כ עצוב. מצד שני, ידעתי , שאם אדבר עליה , אפרוץ בבכי, וזה לא התאים לי, באירוע שכזה. גם כך, בברכה, בהרמת כוס, הגעתי לנקודה ש"נחנקתי", והתגברתי על התרגשותי זו.
את בת המצוה של הבכורה, ערכנו אשתי ז"ל ואני, ביום אביב נעים, בחצר האחרוית של הבית, תחת עצי האורן. נהננו מאוד והיה מרגש מאוד., את בת המצוה של הבת השניה, ערכתי לפני כשנתיים, בסתיו, אחרי כחודש שאשתי מתה לנו. דחינו את המועד , כי לא היה לנו נוח, לקיימה במועד - תחילת ספטמבר. ערכתי את מסיבת בת המצוה, באותה מתכונת של קודמתה. בעזרת חברתה של אשתי ז"ל, שיש לה ביתקפה , ועושה גם קייטרניג. עשתה זאת, כדרכה, ללא שהרויחה אגורה. היה צריך לשלם , לכל האחרים. השנה, בתי , (השלישית), לא רצתה לערוך את בת המצוה במועד, תחילת אוקטובר, משום שמשפחה אחת, היתה אז בחו"ל. העדיפה לחכות כחודש, עד שיחזרו. אני הייתי בתקופה קשה, והיה לי קשה להתארגן למועד הזה, וכך נדחהתה בת המצוה, וכשפניתי סוף סוף, לאותה חברה של אשתי, מזג האויר, כבר לא התאים לקיימה בחצר... כמו כן היא היתה בתקופה מאוד עסוקה. כך שנתנה לי כמה "טיפים" - וקפצתי למיים הרטובים.... כל ההתעסקות הזו, היתה לי "כאב ראש רציני". לכן גם התארכה לי. קבלתי, שמות של כמה מקומות, לראות (מסעדות - שם משלמים רק על הארוחה...). הראשון שראיתי, על שפת הים , שבה את ליבי. גם המחיר היה כצפוי. במקומות האחרים, מיד הרגשתי שמראים לי "מקלט מקושט". מחניק. ידעתי שצפויים להגיע לי כעשרה ילדים צעירים (עד גיל 10), כך שליד הים, יש רחבה נהדרת לריצה .... באמת בסוף בחרתי שם והיה מוצלח מאוד. נהנו מהמקום, ומהאוכל. כל תקופת ההתארגנות, ובעצם , עוד קודם, העסיקה אותי המחשבה, כיצד אוכל לאמר משהו על אשתי ז"ל. להזכירה. גם היא חלק. אבל לא הצלחתי. רק בברכה (באלבום בת המצוה), התיחסתי. נשארתי עם טעם של "פספוס". של "חבל", של "צער" שלא הזכרתי אותה בטקס. של געגוע אליה. חסרה לי וזה כואב. כבר יותר משנתיים בלעדיה. כ"כ עצוב שאיננה. כ"כ עצוב. מצד שני, ידעתי , שאם אדבר עליה , אפרוץ בבכי, וזה לא התאים לי, באירוע שכזה. גם כך, בברכה, בהרמת כוס, הגעתי לנקודה ש"נחנקתי", והתגברתי על התרגשותי זו.
