תשמעי
את אומרת שהבחור נלחם כל פעם שאת אומרת לו "לך".
אתם צעירים. מאוד יכול להיות שאת לא יודעת איך להגיד "לך" (וברור שאת לא מתכוונת לזה)
והוא לא יודע איך להילחם.
אני מציעה לך ליזום (ולא לחכות שהוא ייזום) שיחה אתו ולסכם לו את הדברים:
אני אוהבת אותך. במהלך החודש וחצי האחרונים עשיתי כך וכך וכך. לא הצלחתי. יש מעט מאוד
אנשים שמצליחים להפסיק ללא עזרה מבחוץ. אני לא הרמתי ידיים, אני מחכה ל..., ואם חלילה
זה לא ילך אני אלך למכון אברהמסון. אני רוצה את זה גם בשבילי.
אבל, אני לא מוכנה לאולטימטומים, אני לא מוכנה ליחס של "חיכיתי לך חודש וחצי, זה מספיק", אני לא מוכנה לביקורת בלתי פוסקת במקום לתמיכה. אז או שאתה שותק ותומך בי וסובל בשקט, או שאתה הולך. השתיקה, העידוד לניסיון הבא, ההערכה לכך שירדת לסיגריה פעם בשעה במקום פעם בחצי שעה, למוכנות שלך לא לעשן בקרבתו - כל אלה, הם הם "להילחם". להילחם יחד, בשביל הזוגיות שלכם. איומים הם ללחוץ ולאיים, לא להילחם.
אני בטוחה שלא יסכימו אתי פה, אבל אפשר גם להגיד: אתה מוזמן להתקשר עוד חצי שנה, נראה איפה אני אהיה, איפה אתה, נראה אם מתאים לנסות שוב.
ואז, המושכות בידייך, והוא זה שצריך יהיה לקבל את ההחלטה שלו.
אגב, התנשקתי פעם עם בחור מעשן. הטעם היה זוועה. הוא מאוד מצא חן בעיני, וזאת היתה תחילת דרכנו יחד. בפגישה הבאה ניסיתי שוב. לא יכולתי, ניתקתי קשר עם כל הצער. אי אפשר לאהוב בלי להתנשק. ולי אין חוש ריח מפותח, וההורים שלי עישנו שנים, גדלתי בבית מעשן, ואפילו עישנתי כמה סיגריות בטירונות. אז הופתעתי מאוד לגלות שאני פשוט לא יכולה לסבול את הטעם.
אז עם כל הכאב, אני חושבת שאם לא תפסיקי לעשן אין סיכוי ליחסים האלה. מצד שני, אני לא מאמינה באולטימטומים בזוגיות, בוודאי לא מאדם שמכיר אותך חודש וחצי, מאוהב או לא. ועוד יותר מכך אני לא מאמינה ב"כן, המפקד", מאוהבת או לא. יכאב - יעבור. בחיי.
בהצלחה.
