חבר דימיוני.
לי לא היה חבר דמיוני אף פעם,היו לי יותר מידי ילדים אמיתיים דבוקים לי לתחת בשביל להוסיף עליהם עוד דמיוניים. היום במשך קצת יותר מחצי שעה הפיצקית הייתה עסוקה בלשחק דג מלוח ומחבואים עם החבר הדימיוני שלה(היא באה לספר לי בגאוה שיש לה שהיא משחקת עם חבר דמיוני). מצד אחד חייכתי לעצמי,איזה נחמד זה שיש חבר שהוא פרי דמיונך שמתאים את עצמו במדוייק לצרכייך,מצד שני קצת נצבט לי הלב(רגשות אשם של אמא לבת יחידה).מצאתי את עצמי מהרהרת במה אם הייתיי שומרת את ההריון שהיה לי כשהתגרשתי.מהרהרת באיך זה היה נראה אם היה לך אח או אחות קרובים אליה.הרי היא כבר לא תגדל קרוב קרוב עם אף אחד,גם אם הייתי נכנסת להריון מחר היו מפרידות בינהם שבע שנים. ואני,אני תמיד רציתי משפחה גדולה עם הרבה ילדים,שיוכלו לשחק אחד עם השני,שיוכלו לחלוק את הסודות הקטנים והגדולים,כזאת כמו שהייתה לי,כזאת כמו שיש לי. מסתכלת היום על המפגשים שלי עם האחיות שלי,הארוחות איתן ביחד,הבדיחות הפרטיות,התמיכה הרגשית כשצריך,התחושה הזאת שאף פעם,לא משנה מה יקרה,אף פעם לא ניהיה לבד.העוגן הכי חזק שיש. ולילדה שלי אין את זה,לילדה שלי כנראה גם לא יהיה את זה. אז יש לה אמא ויש לה אבא. וסבים וסבתות ודודים ודודות. אבל כולנו דור אחר ממנה,אפילו בני דודים בני גילה אין לה.והיא גדלה ילדה יחידה בכל המשפחה המורחבת מכל כיוון אפשרי. וכשהיא תגדל עוד קצת ואנחנו נזדקן עוד קצת,היא תישאר לבד,והמחשבה הזאת,היא עושה בלב מין קווץ' כזה מהול בפחד וחשש -מעורבב בהרבה הרבה רגשות אשם. זוכרת את התקופה שאני הייתי מנותקת מהן,את התקופה שהייתי לבד,כמה קשה זה היה,כמה שטויות עשיתי רק מתוך רצון ליהיות שייכת למשהו,למישהו.ואיך החיים שלי התיישרו בחזרה במהירות מדהימה ובקלות מפתיעה ברגע שהחזרתי אותן לחיי. לא רוצה שהיא תגדל לבד לא רוצה
לי לא היה חבר דמיוני אף פעם,היו לי יותר מידי ילדים אמיתיים דבוקים לי לתחת בשביל להוסיף עליהם עוד דמיוניים. היום במשך קצת יותר מחצי שעה הפיצקית הייתה עסוקה בלשחק דג מלוח ומחבואים עם החבר הדימיוני שלה(היא באה לספר לי בגאוה שיש לה שהיא משחקת עם חבר דמיוני). מצד אחד חייכתי לעצמי,איזה נחמד זה שיש חבר שהוא פרי דמיונך שמתאים את עצמו במדוייק לצרכייך,מצד שני קצת נצבט לי הלב(רגשות אשם של אמא לבת יחידה).מצאתי את עצמי מהרהרת במה אם הייתיי שומרת את ההריון שהיה לי כשהתגרשתי.מהרהרת באיך זה היה נראה אם היה לך אח או אחות קרובים אליה.הרי היא כבר לא תגדל קרוב קרוב עם אף אחד,גם אם הייתי נכנסת להריון מחר היו מפרידות בינהם שבע שנים. ואני,אני תמיד רציתי משפחה גדולה עם הרבה ילדים,שיוכלו לשחק אחד עם השני,שיוכלו לחלוק את הסודות הקטנים והגדולים,כזאת כמו שהייתה לי,כזאת כמו שיש לי. מסתכלת היום על המפגשים שלי עם האחיות שלי,הארוחות איתן ביחד,הבדיחות הפרטיות,התמיכה הרגשית כשצריך,התחושה הזאת שאף פעם,לא משנה מה יקרה,אף פעם לא ניהיה לבד.העוגן הכי חזק שיש. ולילדה שלי אין את זה,לילדה שלי כנראה גם לא יהיה את זה. אז יש לה אמא ויש לה אבא. וסבים וסבתות ודודים ודודות. אבל כולנו דור אחר ממנה,אפילו בני דודים בני גילה אין לה.והיא גדלה ילדה יחידה בכל המשפחה המורחבת מכל כיוון אפשרי. וכשהיא תגדל עוד קצת ואנחנו נזדקן עוד קצת,היא תישאר לבד,והמחשבה הזאת,היא עושה בלב מין קווץ' כזה מהול בפחד וחשש -מעורבב בהרבה הרבה רגשות אשם. זוכרת את התקופה שאני הייתי מנותקת מהן,את התקופה שהייתי לבד,כמה קשה זה היה,כמה שטויות עשיתי רק מתוך רצון ליהיות שייכת למשהו,למישהו.ואיך החיים שלי התיישרו בחזרה במהירות מדהימה ובקלות מפתיעה ברגע שהחזרתי אותן לחיי. לא רוצה שהיא תגדל לבד לא רוצה