הוֹ הוֹ הוֹ ובקבוק של רוֹם.
זוכרים את ראיון העבודה הזה, שביקשתי מכם להחזיק לי אצבעות לכבודו, ואתם, ברוב מדהימותכם, שיתפתם פעולה? אז, ובכן, התקבלתי.
וליום שלם גאיתי לי מאושר, כלומר, ווהו, אני הולכת לעבוד בעבודה הכי כיפית בעולם ועוד לקבל על זה מספיק שכר כדי לקנות לעצמי כמה מליארדי פסנתרי כנף ביום (לא, אני לא רצינית, מה שבאמת רציתי לממן זה את שיעורי הטרפז המוגברים במשך הקיץ, שיהיו פי שלושה בערך מבימי לימודים *מקפצצת מאושר*) ועוד שישאר לי מספיק כסף כדי להגיד שנשאר לי מספיק כסף, ובכלל, זה היה עם חברה שלי, וקרוב לבית, ונהדר, ונהדר, ונהדר. למשך יום שלם זה החזיק. ואז! התקשרתי היום לאדון בוֹס כדי לשאול אותו מתי אני מתחילה (כפי שאדון בוס ביקש) ואדון בוס אמר לי שכנראה קטנתי מאז אתמול, ואם אתמול הייתי מספיק מבוגרת בשבילם, אזי היום אני כבר לא.
ובקיצור - פוטרתי. אני מובטלת. כןכן. אז מה אם ההורים שלי כנראה ישלמו לי על השיעורים, אני כ"כ רציתי לעבוד שם, בחיי.
(ורק למי שתהה - הייתי אמורה ללמד, כןכן, רבותי, ללמד(!!!) אקרובטיקה אווירית. אין.עבודה.אלוהית.מזו!) (אה, והקבוצה שלי בקורס הקרוב כ"כ נוראית שבא לי למות [אני לא חושבת שהנקודה מודגשת מספיק: אני.שונאת.את.הקבוצה.שלי.ובאלי.לעבור.קבוצה.ומייד.או.לחילופין.למעוכם.עם.ספר.אלגברה.ברוסית!], ונכשלתי היום במבחן המסכם שלי במתמטיקה, ובכללי, רע. אבל מורתי היקרה אמרה היום שלדעתה כשבטהובן כתב את היצירה שנגנתי הוא רצה שהיא תנוגן בדיוק(!) ככה, ושהיא ניפחה את חזה מרוב גאווה כשהיא נכנסה לקונסרבטוריון ושמעה אותי מנגנת [הוי דאמ, שומעים אותי בכניסה לקונסרבטוריון! *פאניקה*] ושאני מרגשת ומדהימה וכ'ו, אז אני אתאפק מלפרוץ בבכי, מה שכבר עשיתי היום, כי זו בכל זאת אחת המחמאות הגדולות שקיבלתי מימי).