יעלה ויבוא.
רינג רינג. רינג רינג. רינג רינג. רינג! רינג! מה לא ברור? אני טלפון, אני מצלצל, תעני לי! רינג, אהמ, רינג! "ממ?" "נאמא?" "ממ?" "הערתי אותך?" "כן". "רוצה לחזור לישון?" "כן". "טוב, אבל חכי שנייה. למתי העבודה במתמ'?" "להיום". "היום שבת". "ממ?" "שבת היום, אין לימודים". "איזה יום היום?" "שבת". "אז למה הערת אותי?" "כדי לשאול למתי העבודה במתמטיקה". "עוד שבוע". "ביום ראשון?" "לא, שבת". "לא מגישים עבודות בשבת, אין לימודים". "אה, כן". "את יודעת למתי העבודה?" "מה השעה?" "6:54". ~שתיקה~ "נאמא?" "ממ?" "למתי העבודה במתמ', את יודעת?" "עוד שבוע". "ביום ראשון בעוד שבוע?" "מה?" "ראשון?" "לא". "שישי?" "אני חושבת". "בשישי אין מתמטיקה". "אה, נכון". "טוב, אני אשאל מישהו אחר, אוקיי?" "רגע". "מה?" "איזה יום היום?" "שבת". "אה". "מצטערת שהערתי אותך". "הערת אותי?" "כן. תחזרי לישון". "לא יכולה, יש ביתצספר". "לא, דארלינג, אין, יום שבת היום. לכי לישון ונדבר עוד כמה שעות". "דֵקוֹר". "בוֹן נווִיט". "בוֹן נווִיט". כשמעירים אותי אחרי שישנתי מספיק אני ערנית וסימפטית יחסית, ואפילו יכולה להשתמש בביטויים גבוהים יחסית כמו "הלו?" במקום נהמה עייפה. היום, למשל, כשהעירו אותי, למרות שישנתי מעט מאוד, בכל זאת סיפקתי מידע אמין (או אמין פחות, זה לא כאילו אני זוכרת מה אמרתי) על רשימת הציוד לטיול של מחר. אני מקווה שלא שלחתי אותה להביא תרנגולת מגומי או משהו במקום שק שינה. אבל כשמעירים אותי כשלא ישנתי מספיק, אני ממלמלת שטויות באופן לא ברור, שואלת יותר מדיי שאלות מטומטמות ולא זוכרת מי אני ובאיזה צבע השמיים. מזל שזו הייתה חברה שתאהב אותי גם אחרי שאני אהיה מעופפת ומרגיזה למהדרין.
(איזה דיון על מישקפיים ...!
