חברי לצרה

[צילה בוקי]

חברי לצרה

אתם מחזקים אותי, אני חשה קירבה אליכם ונחמה. היה לילה לבן הבן זעק מכאבים שקלנו לפנות אותו לבית החולים, אולם חברתי הרופאה אמרה לי שלא כדאי ,לא היה לו חום ולא שינוי לרעה הבצקת ירדה מעט , במהלך היום קיבל אופטלגין והיה באי שקט. ביום רביעי יש בקורת במרפאה ואז יחליטו אם חלילה לנתח אותו . היום הייתי גדולה אמרתי לביתי הנשואה עם שני ילדיה ובעלה לשוב לביתם לאחר ששהו אצלנו מאז האסון. הם היו בהלם הם ציפו וביקשו לגור ביחידה הנוספת שלנו ע"מ שלי יהיה טוב, בהתחלה השתכנעתי ומיד התעשתתי ואמרתי להם זהו , סעו לשלום לביתכם, הרגשתי שגם להם היתה הקלה. היום הציפו אותי מבקרים אני עייפה ותשושה.דואגת ומצפה לטוב יותר. צילה

 

[לימורי43]

צילה יקרה

גם אני שלחתי את אמא שלי חזרה לבית שלה כי רציתי כבר להיות לבד עם הבת שלי ולחזור לשיגרה. את צודקת! זו הקלה גם עבורם. כי זה נותן להם אישור שאנחנו בסדר. אני לא יודעת אם זה מתאים מה שאני הולכת לכתוב לך, אבל , קחי בחשבון שהבן שלך עובר עינויים נפשיזיים. ז"א. הגוף שלו חלש וכואב מבחינה נפשית, ולכן גם קשה לו עם השברים ביד. הוא איבד אבא לפני חודש, הוא בגיל ההתבגרות, וגם ככה עולמו הפנימי מבולבל. גם הבת שלי חולה כל הזמן מאז שבעלי נפטר.היום היא חזרה עם דלקת בעין, חום ושיעול. בימים כתיקנם היא הייתה מסרבת לתרופות ולשכיבה במיטה. אבל אני מרגישה שמאד נוחה לה הסיטואציה שאני סביבה. טוב לי עם זה שהיא זקוקה ומקבלת פינוק. מגיע לה. אחרי שנה שכולנו כאן סבלנו והיינו סביב אהובי כל הזמן. תשאלי את הבן שלך אם הוא רוצה להתארח אצלי בתל אביב. אולי הוא יסכים לשנות אוירה? אני פה בשבילו ובשבילך כמובן! תחזיקי מעמד אישה יקרה, ימים קשים עוברים עלייך מכל הכיוונים. לידך אני מרגישה "גמדה" שמתבכיינת.. יש לך את הטלפון שלי. אם יש משהו שאוכל לעשות למענך ולמען בנך בבקשה תני לי לעזור לך! לימורי

 

[צילה בוקי]

לימורי 43

את מאוד מרגשת אותי ומחממת את הלב הדואב שלי, אני מודה לך על ההזמנה , כעת אנחנו לא במצב של נסיעה בגלל האי נוחות וכן יש לנו ביקורת במרפאה האורטופדית. הלילה הראשון שאני ובני ישנו לבד בבית. היה קשה מוזר ומתוח, השתדלתי לא להראות לו שאני לחוצה, אולם כל דקה נאנחתי בקול רם (בלי שליטה) וא. מיד שאל אמא מה קורה? את צריכה משהו? השבתי לו שהוא יודע מה אני צריכה וא. אמר שגם הוא רוצה אותו דבר. אתמול נהגתי בפעם הראשונה , לא זכרתי את הקוד של הרכב לא זכרתי את מסלול הנסיעה הייתי מבולבלת ולא מרוכזת, הבן שלי הדריך אותי. כשא. ירד מהרכב נסעתי עוד 10 דקות עם עצמי, סגרתי את החלונות והתחלתי לצרוח כמו משוגעת, בטרוף ממש, אלו היו ה 10 דקות הראשונות מאז האסון הנורא שהייתי לבד ויכולתי להרשות לעצמי לשאוג. אתמול חזרתי ללמודים, קבלו אותי במאור פנים, שתפתי אותם באסון, המרצה הקדיש שעה שלמה לאסון שלי. לא סיימתי את יום הלמודים לאחר 3 שעות נסעתי לביתי (היא השגיחה על א.) ובערב חזרנו לביתנו. היה לי לילה מזופת, מיום שישי אני בלי כדור שינה בהתחלה בגלל א. כי הוא לא עצם עין ולא היה טעם לקחת ואח"כ החלטתי להתגבר ולאכול את הגהינום בכפית. החלטתי שאני לא משתפת את כל העולם ואשתו באיך אני מרגישה ומה עובר עלי. התחלתי לסנן טלפונים לא להגיב להודעות ומיילים, איין לי כח לאף אחד, שיניחו לי לנפשי. אני רוצה להיות לבד כבד לי ,מר לי, עצוב לי וקשה לי. המשפחה עוטפת ומגוננת אבל אין לי סבלנות לאף אחד. אני דואגת לבן החייל, אני מתגעגעת אליו, בודאי קשה לו בלי קשר אתנו, הוא בטח דואג לנו. אני רוצה להיות עם עצמי לבד בלי לדבר אין לי כח לאף אחד. רפואה שלמה לבתך,ונכון מה שאת אומרת לגבי מצבם. להתראות צילה

 

[לימורי43]

צילה בוקי האהובה

מבינה כ"כ לליבך. חושבת ומרגישה בדיוק כמוך. הלוואי והייתי יכולה להיות לידך עכשיו ולחבק אותך ולבכות איתך. אני פה בשבילך מתי שתרצי. לימורי

 

[הים רגוע]

../images/Emo24.gif

צילה יקרה מאחלת לבנך החלמה מהירה ....ומסכימה עם דברי לימורי ... מאחלת לך שתקופה הקשה תעבור מהר ... אני מוכנה לסייע לך בכל דבר פני אליי במסרים

טלי

 

[yamkachol]

כל הכבוד לכן צילה בוקי ולימור43 !!!

מה שכתבתן מאוד מרגש מוכר ומובן.. מאוד הזדהתי עם ההרגשה "לאכול את הגהנום בכפית..." כל הכבוד על ההתמודדות עם האובדן חגי.