חברים
חברים
פעם שאלת אותי האם אנחנו חברים, הברווז ואני. ואתמול, במסיבת חנוכה, הוא היה צריך לנגן סולו את ``מי ימלל גבורות ישראל...`` האמת... לא בטוח שהיה מוכן. שמענו אותו עושה חזרות בבית, והזיופים היו... ביום שלישי בערב הוא בכה נורא. פתאום שם לב שזה לא יוצא לו כל כך טוב. שהוא מזייף. אמרנו לו: ``אולי צריך לוותר הפעם...אולי אתה עדיין לא מוכן לסולו... לא נורא... אתה לא חייב...``. והוא אמר: ``אבל אולי אני כן אצליח? ...ויהיה לי חבל לא לנגן - כי אולי הייתי מצליח....`` (דרך מחשבה מיוחדת יש לילדים....). ניגבתי את הדמעות שלו, ואכלנו יחד ``כיף כף`` (קמצן.... שנינו התחלקנו באחד... גם קרואסונים לא קונה...). שמנו תקליט ושכבנו על השטיח כמו פעם, לפני שנים: אני על הגב, והוא מעליי, בחיבוק חמים ונעים. והלך לישון עם חיוך. אתמול, ערב המסיבה, הוא ערך חזרה אחרונה. לעצמו. לא שאל לדעתי. לא היה משהו... חששתי לדימוי העצמי שלו, חששתי שהחברים שלו יצחקו מהזיופים, חששתי שהוא יישבר... להפתעתי, הברווז היה רגוע, היה שלם עם עצמו. עשה רושם שגמלה בליבו החלטה. ובדרך לבית הספר, באוטו, הוא ואני לבד, פתאום הוא שואל: ``אבא... לנגן...?`` אמרתי לו שיש שתי אפשרויות לפניו. האחת - הקלה - לא לנגן, ובכך לקנות שקט ולא להיות במתח. בסך הכל, לא חייב אם הוא לא רוצה. השנייה - המרתקת - לקחת את הסיכון, לנגן, ולהנות מהתהילה שעשויה לבוא אחרי כן. ואם יהיו זיופים... אז מה... יהיו עוד הזדמנויות. בינתיים הרווחת את ההתנסות, המתח שלפני, ההתרגשות ואולי אולי... את טעמה המתוק של ההצלחה... מה שהדהים אותי יותר מכל היה שלוות נפשו. וכשהמורה קראה לו לבמה לפתוח את הערב, עקבתי אחריו צועד אל עבר מרכז הבמה, יחד עם חברו שהיה אמור להחזיק מולו את הדף עם התוים, עם חיוך מתוק ובטחון עצמי נדיר וראוי לקנאה. ושם עמד הברווז, חמוש במשקפיים, והשתרר שקט. שקט כזה... כאילו סוף העולם. והצלילים התחילו להשמע, ופתאום היו מחיאות כפיים. אני לא בטוח שאני יכול לומר בוודאות מה היה בין השקט ההוא לבין מחיאות הכפיים. אני זוכר רק את דמותו - עומד שם מרוכז, נושף ונושף; ואת ידה של בעלת עיני השקד בתוך ידי. אבל אני יודע בוודאות, שבמשך כל המסיבה, ראיתי אותו, את הברווז, עם חיוך רחב על פניו. אותו החיוך שליווה אותו כשהלך לישון, מחובק עם הפוקימון הצהוב ועם הכלב שישן לידו מאז שהיה תינוק. ואני.... התמוגגתי. וכשהערתי אותו הבוקר, בבוקר שלמחרת התהילה, כמו בכל הבקרים האחרים, עם החיבוק היומיומי והליטוף על שערו; ידעתי שכן... שאנחנו . ויכול להיות שהתחלנו בכך אתמול. סקסופון
חברים
פעם שאלת אותי האם אנחנו חברים, הברווז ואני. ואתמול, במסיבת חנוכה, הוא היה צריך לנגן סולו את ``מי ימלל גבורות ישראל...`` האמת... לא בטוח שהיה מוכן. שמענו אותו עושה חזרות בבית, והזיופים היו... ביום שלישי בערב הוא בכה נורא. פתאום שם לב שזה לא יוצא לו כל כך טוב. שהוא מזייף. אמרנו לו: ``אולי צריך לוותר הפעם...אולי אתה עדיין לא מוכן לסולו... לא נורא... אתה לא חייב...``. והוא אמר: ``אבל אולי אני כן אצליח? ...ויהיה לי חבל לא לנגן - כי אולי הייתי מצליח....`` (דרך מחשבה מיוחדת יש לילדים....). ניגבתי את הדמעות שלו, ואכלנו יחד ``כיף כף`` (קמצן.... שנינו התחלקנו באחד... גם קרואסונים לא קונה...). שמנו תקליט ושכבנו על השטיח כמו פעם, לפני שנים: אני על הגב, והוא מעליי, בחיבוק חמים ונעים. והלך לישון עם חיוך. אתמול, ערב המסיבה, הוא ערך חזרה אחרונה. לעצמו. לא שאל לדעתי. לא היה משהו... חששתי לדימוי העצמי שלו, חששתי שהחברים שלו יצחקו מהזיופים, חששתי שהוא יישבר... להפתעתי, הברווז היה רגוע, היה שלם עם עצמו. עשה רושם שגמלה בליבו החלטה. ובדרך לבית הספר, באוטו, הוא ואני לבד, פתאום הוא שואל: ``אבא... לנגן...?`` אמרתי לו שיש שתי אפשרויות לפניו. האחת - הקלה - לא לנגן, ובכך לקנות שקט ולא להיות במתח. בסך הכל, לא חייב אם הוא לא רוצה. השנייה - המרתקת - לקחת את הסיכון, לנגן, ולהנות מהתהילה שעשויה לבוא אחרי כן. ואם יהיו זיופים... אז מה... יהיו עוד הזדמנויות. בינתיים הרווחת את ההתנסות, המתח שלפני, ההתרגשות ואולי אולי... את טעמה המתוק של ההצלחה... מה שהדהים אותי יותר מכל היה שלוות נפשו. וכשהמורה קראה לו לבמה לפתוח את הערב, עקבתי אחריו צועד אל עבר מרכז הבמה, יחד עם חברו שהיה אמור להחזיק מולו את הדף עם התוים, עם חיוך מתוק ובטחון עצמי נדיר וראוי לקנאה. ושם עמד הברווז, חמוש במשקפיים, והשתרר שקט. שקט כזה... כאילו סוף העולם. והצלילים התחילו להשמע, ופתאום היו מחיאות כפיים. אני לא בטוח שאני יכול לומר בוודאות מה היה בין השקט ההוא לבין מחיאות הכפיים. אני זוכר רק את דמותו - עומד שם מרוכז, נושף ונושף; ואת ידה של בעלת עיני השקד בתוך ידי. אבל אני יודע בוודאות, שבמשך כל המסיבה, ראיתי אותו, את הברווז, עם חיוך רחב על פניו. אותו החיוך שליווה אותו כשהלך לישון, מחובק עם הפוקימון הצהוב ועם הכלב שישן לידו מאז שהיה תינוק. ואני.... התמוגגתי. וכשהערתי אותו הבוקר, בבוקר שלמחרת התהילה, כמו בכל הבקרים האחרים, עם החיבוק היומיומי והליטוף על שערו; ידעתי שכן... שאנחנו . ויכול להיות שהתחלנו בכך אתמול. סקסופון