חברים
ברצוני לשתף אותכם במעשייה המדירה שינה מעיניי בימים אלה , קאט ומעבר מהיר בזמן 30 שנה לאחור :
דירת שיכון קטנה , זוג הורים מקסימים צנועים וטובי לב המגדלים את ילדיהם בעמל רב בחום ואהבה .
אחד מבניה של המשפחה , מקבל מתנה מאביו "אופני מירוץ" פז'ו צחורים ומבהיקים כשנהב , עם סמל הארי השואג אשר נפח עוז בגופו הצנום ובניצני שריריו המתפתחים , כאילו העניק לו כוחות על טמירים , המתנה היקרה ביותר שקיבל אי פעם בימי ילדותו , להבדיל מדור התפנוקים וצגי האלסידי העצל של העידן הנוכחי , אותו דור אשר מנהל איתך מו"מ סחטני ובלתי מתפשר כשאתה מבקש ממנו לרוקן את המדיח או להוציא את הכלב לטיול.
והילד נסע על אופניו שנים מספר, לבד או עם חבריו, בעיר וגם בכפר ,בשמש היוקדת ובכפור החורף המצמית , לדוג דגיגים בנחל או לפלח פירות במטע ועם חשיכה , חזר לביתו עייף ומצחין כי שמעם של הדיאודורנטים לא יצא למרחקים בימים ההם .
אך דבר אחד לא נשכח מליבו ,קודש קודשים היה הוא , תמיד אבל תמיד - זכר להורידם אחר כבוד אל המחסן בקומת הקרקע הנמוכה, אותו מחסן שורץ עכברושים ונחשי צפע האפוף קוקטייל קטלני של ניחוחות צואת יונים וחומרי הדברה .
אלא שברבות הימים ובניגוד גמור לכללים הלא כתובים הנהוגים בבית , החל הילד ל"התעצל קמעה" , "לזרוק" אם תרצו ועד כמה שנכון להשתמש במושג זרקני -עתידני זה והחל מאחסנם בבית- במפלס הקרקע.
אביו ז"ל , שהיה שליו ועדין נפש בכ 99.99% מזמנו , הסביר לילד הסורר כמה וכמה פעמים שהבית צר מלהכיל את יושביו ותכולתו , לא כל שכן את אופניו אבל הנער המתבגר אטם אוזניו וליבו מלהקשיב הגם כשסבלנותו של האב הרחום הלכה ופקעה, אם תרצו - פשוט לא קרא נכון את הסיטואציה .
ואז ביום אחד זה קרה,הילד חיפש את אופניו מתוך דבר שבשגרה ולא מצאם. בצר לו פנה אל אביו שכנגד כל הסיכויים שהה באופן רגעי ב 0.01% הלא רגועים שלו וגילה לתדהמתו שהאב מכר את אופניו האהובים לשכן בדירה הסמוכה , אותו שכן שהיה מראשוני המכאנופנים בארץ הקדושה , ימים רבים לפני הגיחו של המושג מכאנופן לאוויר העולם וככל הנראה אף לפני הקמתה של האקדמיה לעברית (אין לי צל של מושג מתי הוקמה) .
אותו שכן (להלן , "השכן") היה גם שען בחסד עליון ותיקן את שעוני הסייקו והדוקסה החבוטים של דיירי השכונה כולה חינם אין כסף ובאופן כללי : היה בעל פ'טיש לכל דבר אשר הכיל גלגלי שניים נעים , אופניים כשעונים גם יחד , פ'טיש במובן החיובי והטהור של המילה.
סוף דבר והאופניים נחתמו וננעלו במחסנו של השכן עם כמה עשרות זוגות אחרים ואט אט עם אבק הזמן ותום תקופת האבל, נשכחו מליבו של הילד וחדלו מלהתקיים בליבו ובהוויתו .
והילד הזה
ברצוני לשתף אותכם במעשייה המדירה שינה מעיניי בימים אלה , קאט ומעבר מהיר בזמן 30 שנה לאחור :
דירת שיכון קטנה , זוג הורים מקסימים צנועים וטובי לב המגדלים את ילדיהם בעמל רב בחום ואהבה .
אחד מבניה של המשפחה , מקבל מתנה מאביו "אופני מירוץ" פז'ו צחורים ומבהיקים כשנהב , עם סמל הארי השואג אשר נפח עוז בגופו הצנום ובניצני שריריו המתפתחים , כאילו העניק לו כוחות על טמירים , המתנה היקרה ביותר שקיבל אי פעם בימי ילדותו , להבדיל מדור התפנוקים וצגי האלסידי העצל של העידן הנוכחי , אותו דור אשר מנהל איתך מו"מ סחטני ובלתי מתפשר כשאתה מבקש ממנו לרוקן את המדיח או להוציא את הכלב לטיול.
והילד נסע על אופניו שנים מספר, לבד או עם חבריו, בעיר וגם בכפר ,בשמש היוקדת ובכפור החורף המצמית , לדוג דגיגים בנחל או לפלח פירות במטע ועם חשיכה , חזר לביתו עייף ומצחין כי שמעם של הדיאודורנטים לא יצא למרחקים בימים ההם .
אך דבר אחד לא נשכח מליבו ,קודש קודשים היה הוא , תמיד אבל תמיד - זכר להורידם אחר כבוד אל המחסן בקומת הקרקע הנמוכה, אותו מחסן שורץ עכברושים ונחשי צפע האפוף קוקטייל קטלני של ניחוחות צואת יונים וחומרי הדברה .
אלא שברבות הימים ובניגוד גמור לכללים הלא כתובים הנהוגים בבית , החל הילד ל"התעצל קמעה" , "לזרוק" אם תרצו ועד כמה שנכון להשתמש במושג זרקני -עתידני זה והחל מאחסנם בבית- במפלס הקרקע.
אביו ז"ל , שהיה שליו ועדין נפש בכ 99.99% מזמנו , הסביר לילד הסורר כמה וכמה פעמים שהבית צר מלהכיל את יושביו ותכולתו , לא כל שכן את אופניו אבל הנער המתבגר אטם אוזניו וליבו מלהקשיב הגם כשסבלנותו של האב הרחום הלכה ופקעה, אם תרצו - פשוט לא קרא נכון את הסיטואציה .
ואז ביום אחד זה קרה,הילד חיפש את אופניו מתוך דבר שבשגרה ולא מצאם. בצר לו פנה אל אביו שכנגד כל הסיכויים שהה באופן רגעי ב 0.01% הלא רגועים שלו וגילה לתדהמתו שהאב מכר את אופניו האהובים לשכן בדירה הסמוכה , אותו שכן שהיה מראשוני המכאנופנים בארץ הקדושה , ימים רבים לפני הגיחו של המושג מכאנופן לאוויר העולם וככל הנראה אף לפני הקמתה של האקדמיה לעברית (אין לי צל של מושג מתי הוקמה) .
אותו שכן (להלן , "השכן") היה גם שען בחסד עליון ותיקן את שעוני הסייקו והדוקסה החבוטים של דיירי השכונה כולה חינם אין כסף ובאופן כללי : היה בעל פ'טיש לכל דבר אשר הכיל גלגלי שניים נעים , אופניים כשעונים גם יחד , פ'טיש במובן החיובי והטהור של המילה.
סוף דבר והאופניים נחתמו וננעלו במחסנו של השכן עם כמה עשרות זוגות אחרים ואט אט עם אבק הזמן ותום תקופת האבל, נשכחו מליבו של הילד וחדלו מלהתקיים בליבו ובהוויתו .
והילד הזה
