החברים שלנו, שלי, שלו
אנחנו שני אנשים מקצוות עולם שונים לפני שנפגשנו, ובנוסף לזה לאחר תקופה ארוכה שהיכרנו, עברנו דירה למרחק של 500 קילומטר. ממונטריאול לטורונטו. כשהכרנו במונטריאול לפני 30 שנה, אני הייתי חדש לגמרי בעיר, ואילו הוא היה וותיק. אני באתי עם חברים שגרים הרחק בישראל , שנחלקו לשתי קטגוריות: 1. הסטרייטים משנות נעוריי 2. ההומואים שהכרתי בבגרותי. ואילו הוא בא עם חברים שהוא הכיר בשנות מגוריו במונטריאול. אחרי 19 שנה בטורונטו עברנו לגור בטורונטו, כאן הכרנו כמה חברים חדשים, רובם הומואים. לשם הקיצור אתאר רק מה המצב העכשיווי: אני שומר על קשר עם שלושה מידידי הנערוּת שלי. הם כולם דתיים, הורים לילדים והם סבים וסבות. אני רואה אותם כל חצי שנה בביקור בארץ, פעם או פעמיים בכל ביקור ( בערך 4 פעמים בשנה). שניים מהם פגשו גם את בן זוגי. יותר מזה אני לא חושב שאני רוצה להתראות איתם, משום שהם חיים בחוג שונה כל כך משלי, אם כי בפגישות שלנו ישנה שיחה ערה, לבבית ואירוח יפה. החברים שלי ההומואים מהארץ התפזרו קצת בעולם: שלושה בת"א, שניים בצפון, ושנים היגרו לארה"ב. אני שומר על קשר עם כל השבעה. אחנו רואים את השניים שכאן בצפון אמריקה מידי כמה חודשים. את החמישה שבארץ אנחנו רואים כל חצי שנה, אלא אם כן הם באים לביקור אצלנו. החברים שלו ממונטריאול מגיעים לביקורים מדי כמה חודשים, ואחנו נוסעים גם אליהם. כאן בטורונטו יש לנו שלושה חברים קרובים , אחד מהם אנחנו רואים כל יום, ממש! יוצאים לטיולים ביחד, לבילויים, וכו'. אחד מהם רואים כל שבוע, ואחת, רואים אותה גם כל שבוע בערך. אמשיך אחר כך , בנושא השפעת זוגיות על חברויות. אני צריך לזוז עכשיו.
