אללה יוסתור
שמעי נא, אני קצת יותר גדולה ממך. מתקרבת לשישים.
גם אני גדלתי במקום שאת גדלת בו, מבחינה זו. ואני לא רוצה לחזור בקול רם או בכתב על מה שאמא שלי אמרה לי בנושא הזה. כולם גדלו כך אז, מה גם שאני באתי ממשפחה מסורתית.
אחד הדברים הכואבים בהתבגרות הוא שאתה מבין שחלק גדול ממה שאתה, איך שאתה חי, האמונות שלך, המעשים שלך - הוא מה שקיבלת/קרה לך בילדות. הילד הפנימי שבתוכנו זוכר, ומכוון את דרכינו גם בעתיד. ההתבגרות האמיתית משמעה להבין זאת, לברור את מה שטוב ממה שלא, ולעשות עם עצמך - עם עזרה או בלעדיה - את הדרך שתעזור לך לצאת ממה שלא טוב, ולבנות את עצמך אחרת, בלי אמונות מגבילות.
אין שום רע בדיסקרטיות, בלא לחלוק עם אחרים את חיי המין שלך וכדומה. יש יופי גם ברגישות לנושא הזה, שלא קיימת היום. אני מכבדת את זה מאוד. אבל אצלך זה לא טוב. זה לא טוב, כי זה בדיוק מה שהביא אותך למקום שבו את נמצאת עכשיו. ואינני יודעת בקשר לבן זוגך, אבל יש לו את הילד הפנימי שלו, היי בטוחה בכך. וגם הוא, ככל הנראה, יושב לו אי שם בירכתיי המוח. אתם לא נמצאים במצב טוב.
יש הבדל בין תשוקה של גיל 20 לתשוקה של גיל 50, אבל ממש לא מה שאת מתארת, בטח לא בגיל 30, וזה לא שום טבע הדברים.
אני הייתי אומרת ככה: אם אתם יקרים זה לזה, לכו לטיפול זוגי. אם לא, תיפרדו, כי לעניות דעתי לא יכול לצאת טוב מחתונה כזאת. אבל, את בת שלושים. לכי לפתור את זה לפחות לבד, בכל מקרה.