חברים יקרים שלי
זה בא לי בבום. אני מתקשר לאימי כמו שאני נוהג מדי פעם לעשות כדי להזמין את עצמי לארוחת צהריים. היא מרימה את הטלפון ואני מרגיש משהו מוזר בקול שלה, והיא אומרת לי: "אין לי חשק שתבוא...". נעלבתי. "למה?" שאלתי אותה. "אתה בטח יודע מה שקרה בשבוע האחרון, אין לי חשק שתבוא... אתה בא לכאן ואתה יודע מה שקורה..." ואז אני נזכר שלפני שבוע בערך באתי לבקר את הורי, ומסביב לשולחן ישבו שם שתי אחיותי בנות ה-17 וה-15. ואנחנו מדסקסים על דה ועל הא, ואני אומר לאחותי בפרץ ספונטני: "תראי את השערות היפות שלך, לא חבל לך שיחתכו אותן בחתונה?". היא צחקה ואמרה: "... נכון, זה חבל, אבל זה מצווה וכך צריך לעשות, כך כולם עושים". אמרתי לה: "את יודעת שאת לא חייבת לעשות את כל הזמן, את יכולה לגדל שער מתחת למטפחת ומי יראה את זה ? בעלך ? אולי הוא יסכים. תדעי לך - אמרתי לה - שיש הרבה נשים משהשכונה שלנו שהולכות למקווה רחוק וכך אף אחד לא יודע אם יש להן שערות או לא...". אמא שלי פתחה עלי זוג עיניים ואני השתתקתי כמובן. זה מה שקרה לפני כשבוע ולא קלטתי את מה שעשיתי. אמא שלי החליטה או אולי אמי ואבי בצוותא אבל היא בישרה לי את זה שאני לא יכול לבוא יותר לביתם. אחרי שהיא אמרה לי שאין לה חשק שאבוא אליהם הביתה אמרתי לה שאם זה מה שהיא רוצה אני לא מתווכח איתה על זה. בעיקר אמרתי כך כדי להוציא את העוקץ מהוויכוח כי אני לא מאמין שאפשר לפתור בעיות כאלה בוויכוחים ובהתנצחויות. והיא הציעה לי פתאום: "אולי אנחנו [אני ואבא] נבוא אליך". עניתי לה באינסטינקט: "אין לי חשק". הסברתי לה שאין לי חשק כמו שלה אין חשק שאני אבוא אליהם. אמרתי להם שאני לא רוצה שיתערבו לי בחיים החילוניים ולכן אין לי רצון שיבואו לביתי שמהווה מקום ובסיס לחיים שלי. אז עכשיו אני חושב: איך זה שבגיל 28, 8 שנים אחרי שיצאתי בשאלה, עדיין כל כך מציק לי שאמא שלי לא רוצה שאבוא אליה, מה זה מציק לי ? כואב לי. האם זה יהיה כך כל החיים ?
זה בא לי בבום. אני מתקשר לאימי כמו שאני נוהג מדי פעם לעשות כדי להזמין את עצמי לארוחת צהריים. היא מרימה את הטלפון ואני מרגיש משהו מוזר בקול שלה, והיא אומרת לי: "אין לי חשק שתבוא...". נעלבתי. "למה?" שאלתי אותה. "אתה בטח יודע מה שקרה בשבוע האחרון, אין לי חשק שתבוא... אתה בא לכאן ואתה יודע מה שקורה..." ואז אני נזכר שלפני שבוע בערך באתי לבקר את הורי, ומסביב לשולחן ישבו שם שתי אחיותי בנות ה-17 וה-15. ואנחנו מדסקסים על דה ועל הא, ואני אומר לאחותי בפרץ ספונטני: "תראי את השערות היפות שלך, לא חבל לך שיחתכו אותן בחתונה?". היא צחקה ואמרה: "... נכון, זה חבל, אבל זה מצווה וכך צריך לעשות, כך כולם עושים". אמרתי לה: "את יודעת שאת לא חייבת לעשות את כל הזמן, את יכולה לגדל שער מתחת למטפחת ומי יראה את זה ? בעלך ? אולי הוא יסכים. תדעי לך - אמרתי לה - שיש הרבה נשים משהשכונה שלנו שהולכות למקווה רחוק וכך אף אחד לא יודע אם יש להן שערות או לא...". אמא שלי פתחה עלי זוג עיניים ואני השתתקתי כמובן. זה מה שקרה לפני כשבוע ולא קלטתי את מה שעשיתי. אמא שלי החליטה או אולי אמי ואבי בצוותא אבל היא בישרה לי את זה שאני לא יכול לבוא יותר לביתם. אחרי שהיא אמרה לי שאין לה חשק שאבוא אליהם הביתה אמרתי לה שאם זה מה שהיא רוצה אני לא מתווכח איתה על זה. בעיקר אמרתי כך כדי להוציא את העוקץ מהוויכוח כי אני לא מאמין שאפשר לפתור בעיות כאלה בוויכוחים ובהתנצחויות. והיא הציעה לי פתאום: "אולי אנחנו [אני ואבא] נבוא אליך". עניתי לה באינסטינקט: "אין לי חשק". הסברתי לה שאין לי חשק כמו שלה אין חשק שאני אבוא אליהם. אמרתי להם שאני לא רוצה שיתערבו לי בחיים החילוניים ולכן אין לי רצון שיבואו לביתי שמהווה מקום ובסיס לחיים שלי. אז עכשיו אני חושב: איך זה שבגיל 28, 8 שנים אחרי שיצאתי בשאלה, עדיין כל כך מציק לי שאמא שלי לא רוצה שאבוא אליה, מה זה מציק לי ? כואב לי. האם זה יהיה כך כל החיים ?
