נקודת מבט אחרת
במקביל לכל הדיון. אני הייתי מהילדים שאהבו ללכת לאחרים. לא כל כך אהבתי שבאים אלי. הרגשתי שאצלי משעמם וכד'. [ואכן היו סביבי ילדים רבים שגרו ב'וילות' והיו להם משחקים מפוארים יותר]. בנוסף, כמובן גם היה לי טמפרמנט של 'ילדת רחוב'.. ביליתי בחוץ שעות ארוכות עד הערב. בשכונה או אצל חברים. היום, כשיש לי ילדים משלי, אני מבינה למה פחות אהבתי לארח. לא רק, כפי שהתייחסתי אז, כי לא היו לנו משחקים מרשימים. (והרי בעיקר דיברנו ושיחקנו משחקי דמיון). ההורים שלי מקפידים על סדר ונקיון בצורה קצת מוגזמת. היום, עם ילדי, אני לא כל כך אוהבת לבוא ולהתארח בתוך ביתם (מזל שיש להם חצר). קשה לילדים להרגיש שם נוח באמת. [לעומת זאת, בבלאגאן שאצלי בבית, כל חורני ירגיש מיד בנוח..]. אני חושבת שמבלי יכולת להמשיג, הן אני והן אחי הרגשנו את זה. והעדפנו לצאת. כשהפכתי עצמאית, ויומאחד גיליתי שיש לי בית מהסוג שאנשים מרגישים בו נוח, ממש הופתעתי והתענגתי על החידוש. חלק מחברי היו 'ילדי רחוב' כמוני. ואז נפגשנו המון בחוץ, ולפעמים באחד הבתים. לעומת זאת, חלק מחברותי הטובות היו 'בייתיות' מאוד. מאילו שאוהבות להיות בביתן, ששמחות שבאים אליהן וש'כבדות' ביציאות לא צפויות. שכל גשם, שרב או משהו כזה משאיר אותן ספונות בין ארבע קירות. אז איתן, שרצנו בביתן שעות ארוכות. מה שהיה טוב לי וטוב להן. גם היום, אני רואה הבדלים בין אנשים. והאמהות שנחתה עלינו מגבירה את ההבדלים. עד היום, בהחלט נוח לי בבתים של אחרים. וחברות רבות שלי מאוד שמחות על ניידותי. שבהזמנה או טלפון של רגע אני אורזת את ילדי ונוסעת אליהן שעה וכד'. ולעומת זאת, לחלקן, עצם העובדה שיש להן תינוק או משהו, נחווה כמגביל את רדיוס היציאה לעד עשר דקות מהבית. מובן, שדבר מזה אינו סותר את התחושה שעולה משתי ההודעות: שיש משהו של ניצול. שההורים האחרים לא נוח להם הבלאגאן בביתם, ונוח להם שהילדים יהיו בחוץ. לגבי הבן שלי, אני דווקא מקפידה מאוד להזמין חזרה את אותם חברים שהזמינו אותו, ואחרים כמובן. אני רואה גם את ההבדל בבטחונו העצמי בשני המקרים. כשהוא מתארח, הוא לעיתים מרגיש חסר ביטחון, בטריטוריה זרה. ואילו בביתו הוא הוא ממש מתענג על היותו במבצרו. אין לי ילדים בני 9. הגדול שלי בן חמש. אבל אני חושבת שאם זה עד כדי כך מפריע לך, במצבים מסויימים הייתי יוצרת קשר עם ההורים. שואלת אם לבוא אליהם אומר תמיד להיות חשוף לשמש ולחום, או שישנה גם אופציה פנים בייתית. זו נראית לי תקשורת שיש בה גם ישירות וגם אינה האשמה מפורשת.
במקביל לכל הדיון. אני הייתי מהילדים שאהבו ללכת לאחרים. לא כל כך אהבתי שבאים אלי. הרגשתי שאצלי משעמם וכד'. [ואכן היו סביבי ילדים רבים שגרו ב'וילות' והיו להם משחקים מפוארים יותר]. בנוסף, כמובן גם היה לי טמפרמנט של 'ילדת רחוב'.. ביליתי בחוץ שעות ארוכות עד הערב. בשכונה או אצל חברים. היום, כשיש לי ילדים משלי, אני מבינה למה פחות אהבתי לארח. לא רק, כפי שהתייחסתי אז, כי לא היו לנו משחקים מרשימים. (והרי בעיקר דיברנו ושיחקנו משחקי דמיון). ההורים שלי מקפידים על סדר ונקיון בצורה קצת מוגזמת. היום, עם ילדי, אני לא כל כך אוהבת לבוא ולהתארח בתוך ביתם (מזל שיש להם חצר). קשה לילדים להרגיש שם נוח באמת. [לעומת זאת, בבלאגאן שאצלי בבית, כל חורני ירגיש מיד בנוח..]. אני חושבת שמבלי יכולת להמשיג, הן אני והן אחי הרגשנו את זה. והעדפנו לצאת. כשהפכתי עצמאית, ויומאחד גיליתי שיש לי בית מהסוג שאנשים מרגישים בו נוח, ממש הופתעתי והתענגתי על החידוש. חלק מחברי היו 'ילדי רחוב' כמוני. ואז נפגשנו המון בחוץ, ולפעמים באחד הבתים. לעומת זאת, חלק מחברותי הטובות היו 'בייתיות' מאוד. מאילו שאוהבות להיות בביתן, ששמחות שבאים אליהן וש'כבדות' ביציאות לא צפויות. שכל גשם, שרב או משהו כזה משאיר אותן ספונות בין ארבע קירות. אז איתן, שרצנו בביתן שעות ארוכות. מה שהיה טוב לי וטוב להן. גם היום, אני רואה הבדלים בין אנשים. והאמהות שנחתה עלינו מגבירה את ההבדלים. עד היום, בהחלט נוח לי בבתים של אחרים. וחברות רבות שלי מאוד שמחות על ניידותי. שבהזמנה או טלפון של רגע אני אורזת את ילדי ונוסעת אליהן שעה וכד'. ולעומת זאת, לחלקן, עצם העובדה שיש להן תינוק או משהו, נחווה כמגביל את רדיוס היציאה לעד עשר דקות מהבית. מובן, שדבר מזה אינו סותר את התחושה שעולה משתי ההודעות: שיש משהו של ניצול. שההורים האחרים לא נוח להם הבלאגאן בביתם, ונוח להם שהילדים יהיו בחוץ. לגבי הבן שלי, אני דווקא מקפידה מאוד להזמין חזרה את אותם חברים שהזמינו אותו, ואחרים כמובן. אני רואה גם את ההבדל בבטחונו העצמי בשני המקרים. כשהוא מתארח, הוא לעיתים מרגיש חסר ביטחון, בטריטוריה זרה. ואילו בביתו הוא הוא ממש מתענג על היותו במבצרו. אין לי ילדים בני 9. הגדול שלי בן חמש. אבל אני חושבת שאם זה עד כדי כך מפריע לך, במצבים מסויימים הייתי יוצרת קשר עם ההורים. שואלת אם לבוא אליהם אומר תמיד להיות חשוף לשמש ולחום, או שישנה גם אופציה פנים בייתית. זו נראית לי תקשורת שיש בה גם ישירות וגם אינה האשמה מפורשת.