לשם הבהרה
מעודי לא שמרתי טינה כלפי איש מבין גולשי הפורום. תמיד ציינתי את הגולשים רק לטובה. עם זאת יש לי הקפדה יתרה על יחסם של אי אלו אנשים, שקיבלו ממני מייל או מסר פרטי לאחרונה ולא השיבו עליו כלל או שהשיבו עליו שלא בנימוס. לאחר כל מה שעברנו כאן בשבוע האחרון, הייתי מצפה התייחסות אנושית מעט יותר. חשוב לדעת: לא רק את המתים יש לכבד אלא גם את החיים. אין אדם נתפס על צערו. כולנו כאן שרוים בצער על מותם הטרגי של שניים מבני הקהילה ועל פציעתם של אחרים. עם זאת אגלה את אוזנך ואת אוזניהם של אחרים, כי כאשר אני שומע שמועות מצערות כאלו, מיד אני נכנס לפעולה. מהי הפעולה? כיוון שמעולם לא עירבתי את הפורום בפעילות החברתית שלי, ועאכו"כ עכשיו, שהוכיתי בקריאת אי אימון ליוזמה שלי, אינני רואה מקום לתת את הלחי השנייה. ב"ה כל הפעולות שנעשו בצנעה זכו להצלחה רבה ולכן אין מנוס לחזור לדרך זאת. לאור כל זאת חשוב לי מאוד לחזור לשיגרה מוקדם ככל האפשר: לצאת לטיולים, לבילוים וכיו"ב, כי אחרת כל השנה אהיה שרוי בצער ולא אוכל לתפקד לטובת הציבור. קראתי את בקשת הסליחה של אליאור ושלך. אני לא מקבל אותה לא משום שאיני רוצה לסלוח או איני יכול לסלוח אלא משום ההרגשה, שהבקשה איננה אמיתית. שים לב לכמה קטעים מתוך "הלכות תשובה" להרמב"ם: רמב"ם - הלכות תשובה פרק ב' א. "איזו היא תשובה גמורה? זה, שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשות, ופירש ולא עשה מפני התשובה..." ד. "כל המתוודה בדברים ולא גמר בליבו לעזוב, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת, עד שישליך השרץ. וכן הוא אומר: "ומודה ועוזב, ירוחם" (משלי כח,יג)..." יא. "אין התשובה ולא יום הכיפורים מכפרין אלא עבירות שבין אדם למקום... אבל עבירות שבין אדם לחברו... אינו נמחל לו לעולם עד שייתן לחברו מה שהוא חייב לו וירצהו." יג. "לא רצה חברו למחול לו, מביא לו שורה של שלושה בני אדם מרעיו ופוגעין בו ומבקשין ממנו. לא נתרצה להן, מביא לו שנייה ושלישית. לא רצה, מניחו והולך לו, וזה שלא מחל הוא החוטא..." יד. "לפי שאסור לאדם, שיהיה אכזרי ולא יתפייס, אלא יהיה נוח לרצות וקשה לכעוס, ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלבב שלם ובנפש חפצה. ואפילו הצר לו הרבה וחטא לו הרבה, לא ינקום ולא ינטור..." הן תבין עכשיו את מהות הפגיעה: כל חיי אני עוסק בפעילות ציבורית ומלבד מקרה אחד שהוכשלתי לפני שנים רבות, לא קרה לי כדבר הזה, שמישהו יכשיל אותי בצורה כה גסה. או קיי! ביקשת סליחה. מה הלאה? כיצד מתקנים את הנזק (סעיפיפ ד' + י"א)? אעפ"כ ולמרות הכל אני עושה הפרדה מוחלטת בין המעשה לבין האדם. ידעתי, שגם אתה ואליאור עשיתם את המעשה בתום לב. אבל לו היית שובר כלי בחנות בשוגג, כלום לא היית חייב לשלם? כלום לא למדנו במשנה: "אדם מועד לעולם"? אז כרגע המבחן שלכם יהי התוצאה. אם תקיימו את דברי הרמב"ם שלעיל, תדעו, כי נרצה עוונכם. במקביל - גם בשעת צרה אבור לאבד את העשתונות. המחבל ימח שמו, שהרג את השניים (הוא לא יהודי ולא ערבי אלא מחבל! אפילו אם אמו יהודייה כשרה ואביו אוכל רק בד"ץ), רצה לשבש לנו את מהלך החיים. אני מקווה ומאחל לו, שהמשטרה תעלה עליו במהרה ותסגור אותו מאחורי סורג ובריח לכל ימי חייו, ושלא יזכה לראות אור יום, מהו. זה איננו אדם, שיש לאהוב אלא חלאת המין האנושי, שטרם נברא כמוהו ע"י השטן (ויסלח לי אופיר, שאני כותב "ברכות" אלו בדמעות, החונקות את גרוני...). אילו היינו שואלים כל פסיכולוג שהוא, התשובה הייתה: לחזור כמה שיותר מהר לשיגרת החיים. זה קשה! קשה מאוד! גם לי. אבל אין ברירה. כמובן יש גם להתפלל על העברת הרשע והרוע מן הארץ ולא לקבל, שכך הקב"ה רוצה. "כי לא חפצתי במות המת, כי אם בשובו מדרכו וחיה". כך אומר הקב"ה. אז בבקשה לא להקפיד עליי, כי גם אני כמו כולם שרוי בצער עמוק, אבל כפי שאני מכיר עצמי, ההתאוששות (גם אם תהיה מלאכותית בתחילה) תעזור לחברה הרבה יותר מאשר הדיכאון העמוק המתמשך. גם כלפי אליאור אין לי דבר באופן אישי אולם עד שלא יתוקן הנזק, התשובה לא תהיה שלמה. האהבה לכל אדם תימשך כמאז ומתמיד אבל מעוות יש לתקן. ואם אי אפשר, יש למצוא דרכים חלופיות לתיקון הנזק.
