חברה שמרביצה

[תאי17]

חברה שמרביצה

בעיה. בת של חברה טובה שגדולה קצת מהקטנה שלי- התחילה להרביץ בכל הזדמנות. יש לציין שהמכות החלו לאחר שנולד לה אח קטן. כבר לא נעים לי להפגש, כיוון שהקטנה שלי כל הזמן חוטפת (נשארים גם סמנים) מה עושים? האמא-חברה שלי ממש חסרת אונים- איך צריך להגיב?

 

[חנה גונן]

אולי זה סממן של קינאה

 

[לאה_מ]

מזמן לא המלצתי על המאמר הזה ../images/Emo8.gif

אני ממליצה לך להדפיס את המאמר של גליה רבינוביץ' הקנאה ולתת לחברתך לקרוא. אני חושבת שזה יתן לה הרבה תובנות לגבי מה שעובר על בתה עכשיו. ולגבי הבעיה שלך - השאלה היא איך בתך מגיבה? כי מנסיוני כאם לילד נושך, הרבה פעמים הטראומה הגדולה יותר היא אצל האם, ולא אצל הילד - הילדים לא נוטרים טינה בדרך כלל, והם ממשיכים לשחק בשמחה אחרי שהכאב הרגעי חלף. אני, כמובן, לא מנסה לומר, שיש לאפשר להם לנשוך ולהכות כאוות נפשם, אבל אני חושבת שכדאי להיות מודעים לכך, שלפעמים זה יותר בראש שלנו מאשר בראש שלהם. האם זה קורה פחות כשאתן נפגשות מחוץ לבית? האם זה קורה פחות כאשר אתן בסביבה או דוקא כאשר אתן (האמהות) לא בסביבה? אני מציעה לך לנסות למצוא את הנסיבות שבהן יש פחות התקלויות, ולנסות לכוון את פגישותיכן כך שתהיינה בנסיבות כאלה. מובן שקיימת האפשרות להפסיק להפגש, או לפחות לצמצם את מידת הפגישות איתן לעת עתה (זה יעבור לילדה, אני מבטיחה לך), אבל זו לא האפשרות המועדפת עלי כחברה, ואני משערת שחברתך, אם היא ילדה לאחרונה, זקוקה לחברת אמהות וילדים בזמן הזה, כך שאם אפשר למצוא פתרונות אחרים - אני בטוחה שזה יהיה עדיף לכולכן. תעדכני אותנו בהתפתחויות.

 

[לאה_מ]

שכחתי לצרף את הקישור

הקנאה

 

[תאי17]

תודה לאה

 

[החתולה השחורה]

באופן נדיר, לא מסכימה עם לאה.

תפקידך להגן על בתך, לפיכך עלייך להפסיק לשים אותה בסיטואציה בה היא מקבלת מכות. אם את מחבבת את האמא, הפגשי איתה ללא בתך. הטיעון של לאה שילד ממשיך לשחק אחרי המכה, איננו תקף בעיני, כי ילד צעיר מקבל עליו את הדין ואין לו העוז להתקומם. להבדיל אלפי הבדלות: ילד מוכה ע"י הוריו לא יתמרד ולא ינסה לברוח. הוא יקבל עליו את הדין.

 

[דסי אשר]

מנסיון- חושבת כמו לאה על תגובת

ילדים לעומת תגובת הורים להתנהגות "תוקפת" של ילד קטן את חברו. אנחנו כמבוגרים, אם משהו ירים עלינו יד, או אם משהו מחברינו יפגע בנו מילולית בכוונה- נסיק את המסקנות- זוהי חשיבה של אנשים מבוגרים, בקודים של התנהגות בוגרת. אותם פעוטות שנושכים, מושכים בשערות, מפילים עצמם על אחרים, נותחים צ'פחות על אחרים, יכולים אחרי דקה לשחק בכיף גדול אחד עם השני. אותו ילד שבכה כי נתנו לו כאפה, שיותר העליבה מאשר כאבה, יקום מבכיו, ילך להתנחם אצל המבוגר, וירוץ אל הילד המכה לשחק איתו. היום, במשפחתון שלי, הילדה שסופר עליה כבר כמה פעמים, בת שנתיים ושלושה חודשים, שאלה את אחד הילדים: אתה רוצה שאני אתן לך סטירה? היתי המומה. היכן שמעה משפט כזה?. גם אמה הייתה בהלם. והיא אמרה את המשפט בקול הכועס המלווה את הצ'פחות שלה מזה חודשיים, מאז נולדה אחותה. אז מה, משום שקשה לה יותר עכשיו, והיא נותנת יותר צ'פחות- אוציא אותה מהמשפחתון? לדעתי, מכל הבוכים- לה הכי קשה. יש רגעים, שהיא נכנסת לסחרור של כעס, ואז אני אוחזת אותה חזק חזק בזרועותי- אחרת תפוצץ לכל הילדים את הפרצוף..., והיא צועקת ובוכה, אני מורידה אותה כבקשתה, והיא מיד מבקשת לעלות אלי- כי היא כל כך זקוקה להחזקה HOLDING שלי. אני מציעה מוצץ לרגיעה- היא בסערה זורקת אותו, ומיד מבקשת אותו, ואז נצמדת אלי, נושמת נשימות הרפיה טבעיות ארוכות וכבדות, מחבקת אותי, ומתחילה לבכות שהיא רוצה את אמא. לגביה- אמא הלכה לה- ועזבה אותה עם התינוקת. למרות שהעובדות הן לא נכונות- אין ילדה כזו קטנה יכולה אלא להסיק מסקנות כאה. דברים ברוח זו- במאמר של גליה.... דסי

 

[Shellylove]

בתור אמא לילדה

שכמה וכמה פעמים אורי נשך אותה (מותר לספר, נכון לאה?) אני יכולה להגיד לך שגם אותי וגם את לאה זה ביאס. היה מספר מועט של מפגשים בינינו (2-3) שהרגשתי שגם לשלי זה יותר מדי ולמגינת ליבנו קטעתי אותו מוקדם מהמתוכנן. שלי לא זכרה ולא נטרה טינה והמשיכה לרצות להיפגש עם אורי והוא המשיך (וממשיך) להיות חבר שלה . בפעמים אח"כ בדקנו שתינו (לאה ואני) בזהירות את השטח ותכננו מפגשים יותר קצרים שעברו בשלום. אז כמו שאמרו - הילדים באמת מתייחסים לזה אחרת ברוב המקרים. ואת יכולה פשוט להיות גמישה ונכונה ללכת מוקדם באם את מרגישה שמפגש כלשהו הופך בלתי נסבל מבחינתך או מבחינת הקטנה.