חברה של החיים
פעם ראשונה שראיתי אותה כה שקטה ושלווה. היא נחה במיטה לבנה, שום צינור כבר לא היה מחובר לגופה הדקיק. היא לא צחקה בקולי קולות. היא לא התווכחה. היא לא שאלה שום שאלה. היא לא ביקשה שאקרא לה שיר סיפור או אגדה. היא לא שוחחה בפלאפון שהשאלתי לה לפני חצי שנה. היא גם לא עשתה "חרקות" עם כסא הגלגלים ביציאה לגינה. פאת התלתלים נשארה מיותמת, תלויה בוו ליד מיטתה. היא לא הקשיבה לאניגמה בפול ווליום שכל השכונה תשמע. היא לא יצאה עם אורי לטייל בשום מערה. היא לא צחקה בהיסטריה כשנדב סיפר לה בדיחה. היא לא התווכחה עם אמא שלה על הכותנת הבלויה שלבשה ומה יגידו כל המבקרים שנכנסים לחדר שבו היא שכבה. היא הגיעה לעמוד 50 בספרה של מיכל שלו 100 חורפים שנשאר פתוח לרווחה. היא לא דיברה עם אלעד שעשה לה טוב על הנשמה. רינה האחות כבר לא צרחה את שמה מתחננת שתשמע בקולה. היא לא שוחחה איתי על הא ועל דא ועל מה שהכי כואב לה בנשמה. היא לא שתתה איתי קפה שחור. היא לא אכלה עם האצבע שורה שלמה מתבנית העוגה. היא לא ביקרה בשום חדר לידה המזוכיסטית הקטנה. היא לא תהיה סטודנטית שנה שישית בפקולטה לרפואה. היא שכבה לה בשקט עם ידים צמודות לגופה, מכוסה בסדין צבעוני, מעליו שמיכה .......ושתקה. עיניים עצומות, פנים מביטות לתקרה. כל המשפחה עמדה שם ובכתה. רק אבא שלה ישב בגינה וכל הזמן שאל: למה? היא הרי יכלה לחיות עוד לפחות חמישים שנה, מה בער לו שדווקא אותה הוא רצה? ולי לא היתה תשובה. רק נישקתי את מצחה המתקרר, אימצתי את גופה לגופי ולחשתי ילדה בת שלושים, ילדה של טבע, חברה של החיים.
פעם ראשונה שראיתי אותה כה שקטה ושלווה. היא נחה במיטה לבנה, שום צינור כבר לא היה מחובר לגופה הדקיק. היא לא צחקה בקולי קולות. היא לא התווכחה. היא לא שאלה שום שאלה. היא לא ביקשה שאקרא לה שיר סיפור או אגדה. היא לא שוחחה בפלאפון שהשאלתי לה לפני חצי שנה. היא גם לא עשתה "חרקות" עם כסא הגלגלים ביציאה לגינה. פאת התלתלים נשארה מיותמת, תלויה בוו ליד מיטתה. היא לא הקשיבה לאניגמה בפול ווליום שכל השכונה תשמע. היא לא יצאה עם אורי לטייל בשום מערה. היא לא צחקה בהיסטריה כשנדב סיפר לה בדיחה. היא לא התווכחה עם אמא שלה על הכותנת הבלויה שלבשה ומה יגידו כל המבקרים שנכנסים לחדר שבו היא שכבה. היא הגיעה לעמוד 50 בספרה של מיכל שלו 100 חורפים שנשאר פתוח לרווחה. היא לא דיברה עם אלעד שעשה לה טוב על הנשמה. רינה האחות כבר לא צרחה את שמה מתחננת שתשמע בקולה. היא לא שוחחה איתי על הא ועל דא ועל מה שהכי כואב לה בנשמה. היא לא שתתה איתי קפה שחור. היא לא אכלה עם האצבע שורה שלמה מתבנית העוגה. היא לא ביקרה בשום חדר לידה המזוכיסטית הקטנה. היא לא תהיה סטודנטית שנה שישית בפקולטה לרפואה. היא שכבה לה בשקט עם ידים צמודות לגופה, מכוסה בסדין צבעוני, מעליו שמיכה .......ושתקה. עיניים עצומות, פנים מביטות לתקרה. כל המשפחה עמדה שם ובכתה. רק אבא שלה ישב בגינה וכל הזמן שאל: למה? היא הרי יכלה לחיות עוד לפחות חמישים שנה, מה בער לו שדווקא אותה הוא רצה? ולי לא היתה תשובה. רק נישקתי את מצחה המתקרר, אימצתי את גופה לגופי ולחשתי ילדה בת שלושים, ילדה של טבע, חברה של החיים.
