חברה של אבא

[hereweare]

חברה של אבא

שלום לכן בנות נכנסתי לכאן וקראתי אתכן. מאוד נוגע, מרגש ונעים לדעת שיש בית חם לבנות ללא אם, מה שמקשר אותי לנושא מאוד קרוב לליבי, והפעם מהצד השני. אני חברה של האבא. לבתו מאוד קשה עם הרעיון שאשה אחרת נמצאת שם במקום אמה. עד כדי כך שהיא מטילה וטו על מפגשים בינינו. אני מבינה מאוד את הקושי ולרגע לא מעיזה לשפוט אותה על כך. אבל מה אתן אומרות, לאבא לא מגיע להמשיך הלאה בחיים? האם הוא צריך להמשיך לסחוב את הקושי והכאב הזה לבד, או שאפשר להבין שהחוסר באהבת אשה הוא דבר שמגיע לו שיתמלא מחדש? האם יש כאן מן האגואיסטיות מצד הבת, שרוצה את האב רק לעצמה ובקנאות שומרת עליו שלא יכניס אשה אחרת לחייהם? האם כדאי לי להרפות או להשאר? תבינו שגם לי זה קשה. יש לנו אהבה, אבל אולי לא תמיד היא מנצחת.... תודה

 

[MommyHug]

היי../images/Emo39.gif

כל הכבוד שאת רגישה כך לצרכים ולרגשות של הילדה... מתי אמא שלה נפטרה? בת כמה הילדה? היא בת יחידה? אני לא במצב של רוב הבנות כאן, ולא במצב שלך, אז לא יודעת לענות לך... רק מאחלת לך בהצלחה ואת לדעתי בדרך הנכונה!

 

[hereweare]

תודה על ההתייחסות, זה מאוד חשוב לי

אמה נפטרה לפני כשלוש שנים היא בגיל העשרה הם 3 והיא הבכורה

 

[סְקָאלִי]

../images/Emo140.gif שלום רב לך, hereweare !

שלום לך. תמיד מעניין אותי להעשיר את הדיון כאן נקודות מבט שונות, כך שאני מאוד שמחה שנכנסת והעלית את הסוגיה מנקודת הצבט שלך. ראי, אני יכולה לומר, שאני מאוד רוצה שיהיה הכי טוב בעולם, לאבי שיחיה. ועם הקושי שיש, ושהיה גם כשהייתי צעירה הרבה יותר, אני מבינה את המציאות, ומעודדת אותו לא להיות לבד. זה באופן כללי. אבל קצת קשה לי להתייחס ספציפית להודעה שלך, כי חסרים בה המון פרטים חשובים. למשל: בת כמה הבת? מה מערכת היחסים ביניהם? כמה זמן עבר מאז האם נפטרה? כמה זמן את נמצאת עם האב? האם את מתגוררת עימם? האם יש אחים נוספים בתמונה? האם יש לבת מספיק מקורות תמיכה, כולל האב? נקודה נוספת לשקול היא את, ומצבך המשפחתי. אינני יודעת אם הגיל שמצוין בכרטיסך הוא אכן גילך. אינני יודעת אם יש לך ילדים משלך. אני מציינת את הפרטים האלה כיוון שאת שואלת האם יש טעם להמשיך במערכת היחסים הזאת. אני לוקחת בחשבון שבניית אמון יכולה לארוך זמן, אולי גם היעזרות בייעוץ. השאלה כמה זמן את בקשר, מה הדחיפות שלך בהקמת משפחה משלך. בקיצור, קשה להתייחס בלי פירטי הרקע. אם את רוצה לפרט קצת יותר, אולי יהיה קל יותר להתייחס. את מוזמנת לשוב ולהתייעץ איתנו. אני מבינה שגם לך קשה, ואני חושבת שעשית צעד אמיץ אך נבון, בכך שנכנסת להתייעץ עם "הצד השני".

 

[hereweare]

כל כך שמחה על התגובה שלך

לא ידעתי אם תהיה היענות, כי זה נושא קשה ורגיש אז שמחה גם לענות לכל השאלות אנחנו מכירים כמעט שנה אני הראשונה שהוא הכניס הביתה, דיי בהיסוס כי לא ידע איך הילדים יגיבו בהתחלה הגעתי לעשות בייביסיטר לילד הקטן וכך הכרתי את הגדולה, שלא הבינה מה בדיוק אני עושה בבית ומי אני בכלל, כנראה הטעות של האב היתה שהוא לא עידכן אותה שמישהיא תהיה בבית ומי זאת בכלל. אני מבינה שאיך שהיא ראתה את זה - כחדירה לפרטיות - מוצדק, אבל לא באשמתי. המפגש הראשון כנראה יצר אצלה אנטי אליי, כי אח"כ גם ישנתי אצלו, איתו. והיא התנהגה מוזר, מה שמעיד שזה הפריע לה. שני הילדים אוהבים אותי ואנחנו בקשר טוב וכייפי. רק איתה זה לא זורם. היא עושה 'פרצופים' וקשה לה עם זה. כעבור תקופה, לי זה התחיל להפריע הרגשתי לא רצוייה בבית, בגללה. והחלטתי להתרחק. אני בת 33, רווקה, והייתי רוצה להקים משפחה, ילדים...אין לי בעיה עם "להכניס ראש בריא למיטה חולה" כי אני מאמינה שאדם הוא אדם לפני הכל, ולא שוללים אותו בגלל המטען שהוא מביא איתו, ובמקרה הזה גם לא ממש בשליטתו או באשמתו שהוא התאלמן. זה לא הופך אותו לפחות טוב בשבילי. כעבור חודש של ניתוק חזרנו להיות בקשר. שוב, ביתו היתה הבעיה. לא יכלתי לבוא אליו בכלל ובטח שלא לישון שם. אז אנחנו תמיד נפגשים בחוץ. אבל לאחרונה, בעקבות החג, וההכנות אליו, יצא שעבדנו בבית שלו עד מאוחר אז במקום לטרוח להחזיר אותי הביתה בשעה מאוחרת מאוד, נשארתי לישון. וגם הבת הראתה סימני נחמדות כלפיי בחזרה הזאת, וחשבנו שעבר לה או שהיא הבינה משהוא ושינתה את התייחסותה לנושא. אבל לא לאורך זמן והיתה להם שיחה. בשיחה הוא הבין: שמאוד קשה לה עם העובדה שיש אשה אחרת בחייו שקשה לה שהוא מקדיש זמן אליי במקום להיות איתה שהיא רוצה לדעת מראש מתי אני מגיעה ושבשום פנים ואופן אני לא יכולה לישון שם בכללי היא לא אוהבת אותי. אבל אל אישית אותי אלה כל אשה אחרת שהוא יביא או יהיה איתה. אין לה שום דבר אישי נגדי אלא נגד הרעיון של מחליפה לאמא שלה שנפטרה. אני מבינה את זה גם כסוג של תסביך אלקטרה, וגם כקינאה לאמא שלה ושמירה על המקום שלה שלא יתמלא מחדש וגם כדי לשמור על זכרה, שלא תישכח. אבל, איך להתמודד עם זה, היא בת 14 ואני מאמינה שעם הזמן היא תבין ותרפה, אבל זה עשוי גם לקחת כמה שנים טובות, אם בכלל היא תוכל להתגבר על זה.

 

[לונה..]

אוקיי.

יש לי הסטוריה אתכן, הנשים החדשות, ומתוקף כך אני מרשה לעצמי לחלוק איתך כמה תחושות ואולי כמה עצות בסוף, מקווה שזה יועיל. ראשית כל, עצם העובדה שהיה אכפת לך מספיק בכדי לחפש פורום בנושא, להתעניין ולכתוב בו הודעה, מאוד נגעה ללבי, וזה כבר מוסיף לך בעיניי חמש נקודות (אני מאוד לארג'ית

). הלוואי על כל הגירלפרנדס להיות כמוך. דבר שני, היא נמצאת כרגע בגיל שבו היא בודקת גבולות - עד כמה אכפת לאבא ממני, עד כמה הוא מסוגל לעשות למעני, והאם העובדה שאמא נפטרה גרמה לקשר שלי איתו לדעוך? האם הוא אוהב אותי פחות? בכלל לא? אני יודעת את זה כי אני חוויתי בדיוק את אותם הדברים (פרט לזה שהאשה שהוא יצא איתה באמת היתה טעות גנטית שנוצרה ע"י השטן, אבל עכשיו היא התעופפה לה והנוכחית מקסימה, אז בסופו של דבר הכל בא על מקומו בשלום), ההבדל הוא שאבא שלי לא היה כל כך מבין ומתחשב כמו החבר שלך. אותי בכלל לא טרחו לשאול אם זה מוצא חן בעיניי או לא, פשוט הציבו לי עובדה. ואם היא עקשנית כמוני, אז היא תמרוד ותמרר לשניכם את החיים בדיוק כפי שעשיתי אני. אני אציע לך כמה דברים, תקחי מכאן את מה שתקחי, ואני באמת מאחלת לך הצלחה רבה, דווקא מהמקום שלה, כי לאבד אם בתקופה כה משמעותית בחיים... בואי נאמר שבלשון המעטה זה לא קל בכלל. תבואו לקראתה, אבל תהיו אתם אלו ששולטים בכל הסיטואציה. צריכה להיות כאן עבודה שלך, של האב ושל שניכם במקביל ביחד איתה. תקפידו על "זמן איכות" איתה על מנת להקנות לה בטחון בקשר שלה ושל האב. לדוגמה, שהאב יקח אותה לטייל, או יצא איתה לאנשהו, סרט, ארוחה, מה שהם אוהבים. האמת שאפילו מספיק שהוא רק יציע, זה כבר יגרום לה להרגיש טוב יותר, מעבר לעובדה שהיא אוטוטו בגיל של "פאדיחות להסתובב עם אבא" אז סביר להניח שהיא תסרב. ואם לא - מה טוב. לגבייך, נסי להתקרב אליה בעדינות. צרי סוג של מערכת יחסים, בה את מבהירה לה שאת לא באה להחליף את אמא שלה, אלא בסה"כ לשמח את אבא שלה ולהיות "חברה" שלה, או איך שלא תגדירי את זה. חשוב שהיא תדע שאת בעדה. ואל תתני לה להפחיד אותך עם האנטיפטיות, בנאדם שמפגינים כלפיו אהבה וחיבה לא יוכל להתכחש לכך לאורך זמן. אם תוכלי, תשקיעי בה זמן, גם עם האחים, אבל רצוי שזה יתבצע גם בנפרד, גם בלי האב. ולגבי שניכם ביחד - אני מבינה את הצורך בפרטיות ואת הרצון להיות רק שניכם, אבל חשוב לזכור שהיא עלולה להרגיש בחוץ. אז בהתאם לזמנכם הפנוי ורצונכם (ורצוי שזה לא יקרה אחת לשנה) תזמינו אותה להצטרף אליכם, אם זה לארוחה בחוץ, או לארוחה בבית, או לטיולים בשבתות, או לשופינג, יש אינספור מקומות. חשוב שהיא תרגיש חלק מהמשפחה. אני כמובן משתדלת להסתכל על הסיטואציה גם מזווית הראייה שלכם. ברור לי שלא הכל יכול להסתובב סביבה, אבל אני מרגישה צורך עצום להראות לכם גם את הצד שלה. חשוב מאוד לא לדחוק אותה הצידה, מניסיון. זו עבודה מאוד קשה, לנסות לשלב בין שניכם לבינה ולשאר הילדים, אבל זה משתלם בסופו של דבר, אני מבטיחה. את נשמעת לי מקסימה. שיהיה המון בהצלחה עם העניין, ואני, באופן אישי, מאוד אשמח אם תשארי לשתף אותנו ולעדכן במה שקורה. שבת שלום

 

[תממושקה]

לזכור ולא לשכוח

נתנו לך כבר את כל ה'טיפים' שאפשר, ושיהיה המון בהצלחה. דבר אחד נוסף שאני יכולה להציע לך: לא להתעלם מהאמא שנפטרה. דווקא לדבר עליה, להתעניין לבקש לראות תמונות- ביחד עם ביתו של חברך. כך הבת תרגיש שאת לא מתכוונת 'למחוק' את זכרה ע"י נוכחותך, ובנוסף אולי זה גם יכול לעזור לה לדבר על אמה וגם יקרב בינכן וגם בינך לבין זוגך.

 

[hereweare]

זאת באמת היתה התלבטות שלי

האם לדבר איתה על אמא שלה? כי מצד אחד זה יכול לקרב, שיחה אינטימית ואיכפתיתי ומצד שני מבחינתה יכול להתפרש כ-מי את בכלל שאני אחלוק איתך את הדבר הכי יקר לליבי? אני , בכל אופן פתוחה לשיחות כאלו ובכלל איתה. אם היא רק תסכים.

 

[כנפיים לבנות]

היי...../images/Emo20.gif

גם אני מאוד התרגשתי לקרוא את ההודעה שלך.. היא בהחלט מראה שאת מנסה שהסיטואציה תעבוד בשביל כולכם ושלכולם יהיה טוב.. כבר פעם עשירית בערך שאני כותבת ומוחקת.. זה פשוט נושא כל כך מורכב ויש לו צדדים רבים. במקרה האישי שלי המערכת יחסים שלי עם אישתו של אבי מאוד מורכבת. מצד אחד היא תמיד אמרה שהיא אוהבת אותי ושאני כמו בת בשבילה ושאני מאוד חשובה לה.. בנוסף היא אימצה אותי.. אז.. ומצד שני אף פעם לא ממש הצלחתי להרגיש את זה.. הרגשתי שהיא רק אומרת את הדברים אבל לא מתכוונת אליהם.. לא באמת הייתה מוכנה לבלות "זמן איכות" איתי ובדרך כלל כשרציתי לדבר איתה היא הייתה "עסוקה".. משום כך אני מאוד מחזקת את דבריה של לונה. מאוד חשוב שהיא תרגיש חלק מהמשפחה החדשה שנוצרה, שהיא תרגיש בטוחה בקשר עם אביה, ושאת תיהי הכי כנה ואמיתית איתה. שתבלו איתה ותשקיעו ביחסים איתה, גם את וגם אביה. היא לא מחפשת תחליף לאמה או אמא חדשה. לכן ברור שהיא תתנגד לרעיון "של מחליפה לאמא שלה שנפטרה". אני מניחה שאת מבינה שלא יכול להיות תחליף לכך. היא צריכה חברה, אוזן קשבת, מישהיא להתייעץ איתה, לשתף אותה, לשוחח איתה.. נכון שאלו דברים שסביר להניח שהיא הייתה עושה אם אמה וסביר להניח שמאוד קשה לה כך שהיא לא יכולה.. דברי איתה על כך.. תני לכאב שלה מקום והסבירי לה שלמרות שאת לא יכולה למלא את המקום הזה היית רוצה להיות שם בשבילה. קצת קשה לי עם המשפט שכתבת "להכניס ראש בריא למיטה חולה". אל תתני לה להרגיש שהיא מהווה איזשהו נטל עליך. נכון, זה לא מצב הכי טיבעי, אבל זו בחירה שלך אם להיכנס למשפחה או לא. ואם את בוחרת כן לעשות כך, עשי זאת בלב שלם ומתוך אהבה והבנה, ולא מתוך שום דבר אחר. קבלי אותה עם כל הכאב והקושי שלה. תני לה להרגיש שיש מקום לכך. בנוסף, אני מסכימה עם כל מילה של לונה.. הכי חשוב, זה שתיהי שלמה עם ההחלטה שלך, וכנה עם הנערה. לפי מה שאת מתארת זה לא הולך להיות קל בכלל. זה גם אף פעם לא קל בגיל ההתבגרות, גם לא במשפחות "נורמליות". אני מאחלת לכולכם המון בהצלחה!! ומאוד אשמח אם תעדכני אותנו.. שבת שלום

 

[hereweare]

מאוד צרם לי

כשהמשפט הוצא מהקשרו. כשכתבתי "להכניס ראש בריא..." לרגע לא התכוונתי אל הבת. התייחסתי במשפט לקשר שלי עם האבא. עם כל הקונספט הזה של מערכת יחסים מסובכת מראש. ולהיפך - הצגתי את הראייה החיובית שלי כלפיי הנושא שנבדלת מהתפיסה של רוב האנשים - שאומרת לי - מה את צריכה צרות. להיפך, אני מורדת, מהמקום הזה של - לא שוללים אדם בגלל המטען שלו אלה רואים בו קודם כל אדם. לסיכום , אפילו לרגע אחד, לא חשבתי שהבת היא נטל. להיפך - אני כמהה לשיתוף פעולה איתה. כי יש בי המון לתת ויכולת לעזור. ואיתכן אני מנסה למצוא את הדרך להגיע אליה.

 

[לונה..]

רק אלוהים יודע

למה אני כותבת תגובה בשעה כזאת. אני כנראה מאוד מזדהה עם האפרוחה הצעירה. בקריאה שניה, שמתי לב למשפט האחרון שלך, אני מוכרחה להודות שהוא מאוד צרם לי - "עם הזמן היא תבין ותרפה". את צודקת, היא באמת תרפה. היא תרפה מיאוש, כי היא לא מצליחה למצוא את מקומה במשפחה החדשה הזו שיצרתם לעצמכם. היא תרפה מכעס, כי היא לא תוכל להביט לכם בעיניים בלי לשנוא אתכם (חיפשתי משהו עדין יותר, מצטערת, לא מצאתי), ובגיל הזה, אני לא בטוחה שהיא אפילו תבין למה. היא תרפה מבושה, כי היא תרגיש שנשכחה בצד, ואיש לא מעוניין בלהקשיב לצרות שלה ולטפל בפצעים שבליבה, אז אולי בעצם עדיף לשתוק, להיעלם... מה הטעם בכך שהיא תנסה שוב ושוב ותתקל בקיר בטון? היא תרפה כי אף אחד לא יוכל להבין אותה, את הנזקקות שלה לדמות נשית בחייה ואת ההיאחזות שלה באביה, שמעדיף את החברה שלו על פניה, כביכול. היא תרפה כי היא תבין שאין לצפות לשום דבר מאף אחד, ושהאכזבה קשה יותר מכל דבר אחר. היא לא תיקח את הסיכון בלהתאכזב פעם נוספת. היא תרפה כי היא אוהבת את אבא שלה. והיא תבין שאת עושה לו טוב. והוא בחר בך על פניה, כביכול. אז היא תרפה. כדי שיהיה שמח ומרוצה. וזה הכי עצוב מבחינתי. ומסכימה לחלוטין עם כנפיים, שטוענת ואני מצטטת: "זו בחירה שלך אם להיכנס למשפחה או לא. ואם את בוחרת כן לעשות כך, עשי זאת בלב שלם ומתוך אהבה והבנה, ולא מתוך שום דבר אחר. קבלי אותה עם כל הכאב והקושי שלה. תני לה להרגיש שיש מקום לכך." קצת חומר למחשבה.

 

[hereweare]

תודה על התיקון

הארת את עניי, שה-להרפות, עשוי להגיע ממקום (שלא הייתי חושבת עליו), של ייאוש, כעס ואכזבה. וזה דבר שלא הייתי רוצה להגיע אליו כי הוא רק ירחיק אותה עוד יותר ממני ויכול ליצור שנאה תהומית אליי שרק תעמיק ותעמיק למצב שכבר אי אפשר יהיה להחזיר את הגלגל אחורה. אז תודה. אני, כאדם בוגר, מבינה שעם הזמן וההתבגרות, בנאדם מגיע לתובנות, וקיוותי שהיא תבין שאני כאן כדי לעשות טוב. לכולם כולל אותה. ועם הזמן היא תרצה את הכי טוב בשביל אבא שלה. זה המקום שלי, שממנו באה התקווה שהיא תרפה. אבל, עכשיו אני צריכה לבוא כאדם מתבגר, או כילד, להיכנס לראש של בת. זאת זוית ראייה שלכן. ואני שמחה שבחרתי לשאול כאן. תודה נשמות.

 

[לונה..]

יש משפט מקסים ונכון-

"ללב יש הגיון שההגיון אינו מכיר". מבינה את נושא התובנות שמגיעות עם הזמן והגיל. וסביר להניח שהיא באמת תחשוב על זה ותשמח על כך שיש לאבא שלה בת זוג שאיתה הוא יכול לעשות את כל מה שבני זוג עושים, שהוא אינו בודד יותר, ושהאחים שלה אוהבים אותך ואת תורמת להם מכל מיני בחינות. אז היא תקבל אותך, כי זה יהיה הדבר ההגיוני לעשות. וכמה כבר אפשר להלחם בטחנות רוח? אבל עדיין ישארו בלב שלה הגרורות של המשקעים העמוקים שהיא בוודאי תרגיש אם תבצעו את כל התהליך הזה בצורה קשה, בוטה וחסרת רגישות. היא תקבל אותך בלית ברירה, מתוך ייאוש ולא ממקום של השלמה ורצון אמיתיים. אני שמחה שאת שמחה שבחרת לשאול כאן

שיהיה שבוע טוב.

 

[עידן64]

מצטרפת לכל מה שאמרו כאן

ומאוד התרגשתי לקרוא את דברייך.הזדהיתי עם הדברים מזוויות שונות וגם בסיטואציות שונות אבל מאוד נגעת לליבי,החלטתי לשתף. התייתמתי מאמי כשהייתי בת 19 אחרי כמה שנות מחלה קשה,אחותי הייתה בת 15 כשנפטרה,למרות המחלה והידיעה שלא נותר זמן רב לחייה המוות היה "הפתעה" ולא "התכוננו" לזה ב4.5 שנים.כמובן שלא ארחיב ואפרט על תהליך האבל (שנמשך כמובן עד היום...) והשנים הקשות,אך אחד הדברים הכי קשים היה הקשר של אבא שלי עם אישה אחרת ודי מהר (וכמה זה מהר? שנה?שנתיים?שלוש?האם יש לאט?).לא ראיתי ולא הבנתי אז את הצורך שלו.אמא שלי נפטרה ואיבדתי את הדבר היקר לי מכל ומבחינתי אף אחת לא תתפוס את מקומה,תחליף אותה או תעמוד בסיטואציות שמתקרבות לרדיוס של הרגשות הבלתי נסבלים אצלי כשהגיעה לחייו של אבי.היא לא גרה איתנו,אבל חווינו "נטישה" נוספת של אבא שלא ראה אותנו,את המקום שלנו,את הצרכים שלנו ואני בטוחה היום שזה משהו נוסף שפגע בי מאוד. הגיל של הילדה של חבר שלך,קרוב לגיל אחותי.ולכן התחברתי בחלק הזה. ולהבדיל אלפי הבדלות...אך משהו נוסף שהזדהיתי איתו. התגרשתי לפני כחמש שנים.יש לי שתי בנות (19 15.5).גירושין מושווים למוות מבחינת התהליך (הלם,כעס,אשמה...).אבי בנותי עבר ישר לגור עם חברתו מבלי להתחשב בבנות.מבלי להתחשב בקושי עם השינוי,בכאב,בפרידה ממשפחה ומבית אחד והמעבר לשתי משפחות ושני בתים. מאחר והבנות אוהבות את אבא,לא מוכנות לוותר עליו,ולא יכלו להתמודד עם וויתור עליו,הן "וויתרו" על הרגשות שלהן,על הכעס,על הכאב,ונסעות פעם בשבועיים להתארח אצל אבא וחברתו,מתמודדות עם דברים קשים וכואבים(כמובן שהיום גם דברים שמחים,כיפיים וחוויתיים בכל הסיפור). היום,הם ניתקו עם אבא את הקשר.הם כועסות,כואבות,עוברות דברים לא קלים אך מביעות את עצמן,לא מוכנות לוותר על עצמן ועל מקומן יותר ומוחות על כך בכל תוקף.החברה ניסתה בדרכה להתקרב,השתדלה,ומאמינה שעשתה את כל שיכלה,אך זה היה מהר מדי,טרי מדי,כואב מדי כדי לשתף פעולה ולבנות קשר לאט לאט... כתבתי המון אחרי זמן רב שאני נכנסת יום יום אך לא כותבת בפורום. יש לי עוד המון מה לאמר ולכתוב... אסתפק כך שאשלח לך חיבוק גדול על מי שאת,ואני מתרשמת שבחורה מיוחדת ומקסימה.מאחלת לך את כל הטוב שאפשר בכל מה שיקרה....

 

[hereweare]

כמה זמן זה מהר בסקאלת אובדן

היי נשמה, כל כך ריגשת אותי שהחלטת לשתף ולספר את הסיפור שלך. תוך כדי הקריאה אותך עברה בי מחשבה של - כמו שאת משתפת ומכניסה אותי לעולמך כך יכול לקרות עם הבת. הלוואי וזה יקרה. ניסיתי לדמיין את השיחה איתה שבה היא מפרטת את מה שעבר עליה ושאלתי את עצמי אם נגיע לרמת אמון כזאת איי פעם. עוד מחשבה שעברה בי, התעוררה בעקבות התהייה שלך כילדה/כבוגרת: "וכמה זה מהר? שנה?שנתיים?שלוש?האם יש לאט?" - משפט כל כך חכם, מעורר מחשבה וכל כך נכון לשאול אותו, עד כדי כך שחשבתי לעצמי - רגע, אולי אני צריכה לפנות את המקום. אולי אני צריכה ללכת אחורה, אולי דווקא לוותר, כמו בשיר - If you love somebody - set him free אולי חבר שלי, האבא, מיהר מדיי איתי, אוליי הוא צריך קודם לבנות את הקשר שלו עם הבת. הילדים הקטנים מאוד קשורים אליו והם עושים דברים ביחד. אבל עם הבת הוא פחות מתראה, אולי כי היא כבר גדולה ויש לה את החברות שלה והעדפות לבלות איתן, ואולי כי לפעמים הוא גם לא מבין אותה בשל היותה מתבגרת. בכל מקרה, אני שואלת - אולי כדאי לי לעזוב, כדי שלה יהיה טוב, שלא תגדל עם תסביכים שלא תהיה לכך השפעה הרסנית על האישיות שלה. ואולי, זה רק עניין של עבודה שלו איתה, בתור אב (כי הוא מתמודד איתה בשתי רמות - החינוך, והחוסר באם שלפעמים זה עם זה מתערבבים אצלה בשל הצורך בהמון חום ואהבה ושיתוף ושיחות, שהאבא לא יכול לספק משום שהוא לא דמות אשה, אמא. והיא מפרשת את הנוקשות שלו כלפיה בחינוך, כריחוק ממנה כאבא ואמא גם יחד....) ושלי איתה בתור חברה. מה שכן, זה מאוד עדין, מורכב ורגיש. חייבים ללכת בזהירות כדי שאף אחד לא יפגע ועם זאת שלכולם יהיה טוב. ולמדתי עוד משהוא: ה"נטישה": הרגשת ה"נטישה" כאן היא פעמיים - כאשר האם נעלמת ופעם שנייה כשהאב מקדיש תשומת לב לאשה אחרת...כמה שהוא יתאמץ לבלות גם עם הבת, זה תמיד יהיה לא מספיק, כל עוד הוא עם החברה שלו. וואו, כמה שהעניין הזה עדין...ואכן, גם בגירושין יש נטישה, שבאה ממקום אחר אבל נטישה היא נטישה. כל הכבוד לבנות שלך שהתעלו על עצמן בהתחלה - זה מעיד על בגרות גדולה ואהבה רבה לאבא. וזה מחזיר אותי לשאלת הזמן - אם החברה של אבא שלהן כל כך משתדלת, וזה עדיין לא מסתדר, אז מה לעשות בעצם? יש לי הרגשה שזה מורכב מ-גיל הבנות בשילוב עם תקופת ה'אבל'/הזמן שעובר מאז הנטישה: ככל שהילדים יותר בוגרים וגדולים וככל שעבר יותר זמן (שנים) מאז המקרה הנורא, כך העיתוי יותר מתאים להכניס אדם נוסף למשפחה. מה שלא נכנס למשוואה שלנו כרגע... תודה לך, עידן64, על השיתוף. עוררת בי מחשבות חדשות, עוד לא החלטתי אם הן טובות לי,אבל מה שבטוח זה שאני אעשה מה שטוב להם כמשפחה ולבת כנפש עדינה שמתפתחת. אשמח לשמוע ממך עוד, הרגישי חופשי לשתף.

ובכלל תודה לכל הבנות כאן, אתן מכניסות אותי לחייכן, ומראות לי מה שאני לא יכולה עדיין לקבל מהבת. וגם האבא, קשה לו לדבר על הנושא, אז אין לי יותר מדיי מידע עליו גם לא ממנו. אני צריכה ללמוד את זה לבד. ואתן עוזרות מאוד. נשיקות.

 

[סְקָאלִי]

../images/Emo32.gif כל כך שמחה לראותך כאן שוב ...

 

[hereweare]

גם אני

מרגישה בבית

 

[דואבת]

שלום ...

אני מצטרפת לחלק מהדברים שנאמרו, ובכל זאת אחדד את נקודת המבט שלי. אני גדלתי ללא אם וללא דמות אם ומאז ועד היום, 19 שנה, אבי לא הכיר אישה אחרת. ראשית אני רוצה לומר לך כי הרצון המאד גדול שלך להיות שם עבורה והרגישות המאד גבוהה למצבה גורמות לי להערכה מאד גדולה כלפיך. שנית, כפי שכבר יועץ לך..אני חושבת שעליך לנסות להתקרב לילדה ולעשות זאת ללא נוכחות האב, רק את והיא- תחילה אל תנסי להיות עבורה דמות אם, אלא רק כחברה..או אולי אחות גדולה..עם הזמן שהיא תחוש אמון וקרבה איתך אני מאמינה שהיא תפתח את תיבת הפנדורה ותשתף אותך בכאב המאד גדול של אובדן אם. כמו כן, קראתי שציינת כי היא בגיל הנערות, זהו גיל של מרדנות כך שהקושי להתקרב הוא כפול ומכופל, ומצד שני הצורך באם בגיל זה של ניצני הבגרות הוא מאד חזק. עליך להתאזר בסבלנות מירבית, אבל אם תראי נכונות סבלנות ואהבה..בסופו של דבר הדברים יחלחלו. התמודדות עם אובדן אם הוא דבר שקשה להעביר במילים ורק מי שחווה דבר שכזה מסוגל להבין את הכאב התהומי של אובדן העולם המובן מאליו. כך שמעבר לתחושה כי את "לוקחת את מקומה של אמה" קיים הרצון המאד חזק לשמור על האבא..מה שאולי מצטייר בעיניך כתחרות או קנאה..הוא לדעתי הפחד לאבד גם אותו. אני מברכת אותך על הרצון העז שלך לנתינה, שכרגע אינו נושא קבלה, אך הלב אינו יכול להשאר אטום לנצח..ומספיק מבט מבין אחד שיפרוץ את המחסום. המון הצלחה.

 

[hereweare]

הפחד לאבד גם אותו

זה העניין. עכשיו אני מבינה. היא פוחדת שגם הוא יעלם לה. אני אדאג לכך שלא. אם הוא לא יודע את זה אז לפחות אני. אכוון אותו שיבלה יותר זמן איתה. ואיתה, נכון אני צריכה לבנות יותר אמון. אם עד עכשיו הייתי איתה ואיתו, אז בתוך אותה סיטואצייה אפשר ליצור בועת אינטימיות שלי ושלה. תודה

 

[סְקָאלִי]

ועוד לקט של מחשבות שעלו אצלי ...

בהתבסס על המענים שלך לשאלותיי, נראה לי שהמשימה שלך עוד יותר מורכבת, כי האב לא השכיל להכניס אותך בצורה ישירה וגלויה הביתה, ובכך כנראה עורר גם את חשדנותה של הבת ואת האנטי שלה. אל תחזיקי את זה נגדו, הוא בודאי לא ידע בעצמו איך להתנהג, וזו פעם ראשונה, כפי שציינת, שהוא מביא מישהי הביתה. אני מציינת את זה רק כדי להמחיש שהמצב הוא עוד יותר מורכב. עוד משהו שתורם למורכבות הוא היותה של הבת בגיל ההתבגרות, לגיל ההתבגרות יש את המאפיינים שלו, את האנטי שלו, את ההתעסקות המרובה עם החברות, צריך להיות ער גם לזה. יכול גם להיות שדווקא בגלל שאחיה הקטנים אוהבים אותך, היא מרגישה צורך להיות השומרת הנאמנה על זכר האם - כל האחרים כבר הלכו שבי אחריך, אז אולי היא רואה את זה מתפקידה. ומשהו אחר - בקשר להיות חברה של הבת. נזכרתי במאפיין שהיה למס' חברות או נשים שאבי שיחיה "יצא" איתן. הן היו יוזמות איתי קשר, ומבשרות לי בצורה חגיגית שהן רוצות שאנחנו נהיה חברות טובות, ואחת אפילו הגדילה לעשות ואמרה לי שהיא רוצה שאני אספר לה ה-כ-ל. כמובן שהגישה המלאכותית הזו לא הובילה לשום מקום חוץ מלאנטי שלי. חשוב לשים לב שהחברות נקנית במעשים, בהתנהגות מתמידה ויציבה, ולא בהצהרות חגיגיות ומחוות גרנדיוזיות, מלאכותיות וחד פעמיות. כתבתי כאן על ה'מה לא', אולי בגלל שאני בעצמי לא בטוחה לגבי ה'מה כן'. אבל באופן עקרוני, אני חושבת שצריך לא לכפות את הדברים על הבת, ולגלות כלפיה אורך רוח [אם את מוכנה להשקעה הזאת. וזה באמת משהו שאת צריכה לבדוק עם עצמך]. בעיני הכי חשוב כאן זה להכיל, ולהראות לה שגם אם היא עושה פרצוף, וגם אם היא לא הייתה נחמדה, את ממשיכה להיות שם בשבילה. זה כמובן מה שהורה עושה. יכול להיות שכמו שלונה אמרה, היא בודקת את הגבולות, ומנסה אותך. ועוד רעיון שאולי יכול לעזור - למה שלא תפני למכון אדלר [בית ספר להורים], ותבקשי להתיעץ שם עם מישהו ביחס לאיך להתקרב בצורה נכונה אל הבת? את מוזמנת להמשיך לשתף אותנו בהתלבטויות.