חברה לעת צרה חלק 1
"נמאס לי מגברים". ככה אמרה לי חברתי הטובה לאחר שהחבר שלה זרק אותה. "זה בסדר," אמרתי לה, "גם לי האמת נמאס מהםץ אני שוקלת לעבור לצד הנשי" - ניסיתי להצחיק אותה בין ערימות הטישו ולצלילי הבכי. היא צחקה צחוק מאולץ שגרם לה לבכות שוב. "בשביל זה הבאתי לנו סרט מיוחד" אמרתי לה. "סרט על בחורה שמשחקת בגברים ואח"כ זורקת אותם. אולי נוכל ללמוד ממנו משהו - במיוחד את". אתם חושבים שאישה לאישה נחש? ובכן, אתם צודקים. אבל כשמדובר במשבר על רקע רומנטי, אנחנו תמיד מתייצבות כשצריך אותנו. לנחם ולבכות, לראות איזה סרט טוב, וכמו בסרטים - להסתער על גלידה משמינה במיוחד, פיצוי קלורי על שריפת הקלוריות שגרמו לנו הסבל והבכי.ואולי גם אלכוהול אם כלום לא עוזר. ישבנו וראינו את הסרט, מריעות בכל פעם שעוד גבר נשאר מאחור מבוסס ביגונו ומטביע אותו בכוסית אלכוהול: "מגיע לך יא בן זונה. בחורה הכניסה לך יא חרא". כל קללה משחררת צחקוק של הנאה. לפחות מצדי. אני את הלקח מגברים למדתי כבר מזמן. היא.. היא בין צחוק לחיוך עדיין פרצה בבכי, מקללת אותו ואת כל הגברים בעולם. הסרט נגמר ואיתו חצי גלון של גלידה וחצי טון מועקה. מזגתי לנו וודקה עם תפוזים והמשכנו לדבר ולבכות על מר גורלה. מעולם היא לא שתתה הרבה. אבל היום... כשכואב מותר הכל. השעה כבר 1 בלילה ואנחנו שרועות על הספה, הדיבורים כבר נשמעים כמו גיבובים חסרי הגיון. "מיכל?" "מה?" אני עונה לה. "בשביל מה תכלס אנחנו צריכות גברים?". "לא יודעת... בשביל ההמשכיות כנראה". "איזה המשכיות בתחת שלך? יש בנק זרע. הלאה". "וואלה לא יודעת. רק בשביל זיון הם טובים" אמרתי לה. "בשביל לקבל זין? לא תודה. לא צריכה זין משום גבר. אפשר להסתדר לבד" "חחחחחחח..." צחקתי. "כן, נאונן ונלך לבנק הזרע." צחוק של שיכורות. ואז היא קמה, לקחה את המפתחות של האוטו ועשתה צעדיה לכיוון הדלת. "תגידי מה את נורמאלית? נראה לך שככה את נוהגת הביתה?". היא עשתה לי תנועה מבטלת ביד והמשיכה מדדה לכיוון הדלת, כשפתאום התנדנדה ונפלה על הרצפה. קמתי ובעודי סוחבת אותה לחדר השינה שלי אמרתי לה שהלילה היא ישנה פה, ושתחזור הביתה מחר. פתאום היא הקיאה. הקיאה על עצמה ועל כל הרצפה. עיוויתי פניי בגועל וסחבתי אותה כמו סמרטוט אל המקלחת. מפשיטה אותה כמו שמפשיטים ילדה קטנה שלא יודעת להתרחץ לבד. שטפתי אותה בזרם מים חמים וסיבנתי אותה, שמה לב פתאום שאני בוחנת כל פיסה בגופה, והובכתי... היא מעולם לא התפשטה לידי. בכלל, הפסקנו להתלבש אחת ליד השניה כבר בגיל 15. כמו איזו בובה היא שכבה באמבטיה, וראיתי את שדיה לראשונה. עגולים ומלאים כאלו, גודל בינוני.. רגליה הפשוקות מגלות את ערוותה המגולחת (חשבתי שרק אני מגלחת על בסיס קבוע...). קצת התביישתי לסבן אותה, במיוחד באזורים האלו. אבל לא עשה רושם שזה הפריע לה כי היא היתה חצי מתה. עטפתי אותה במגבת וסחבתי אותה למיטה שם השכבתי אותה. היא היתה רדומה לגמרי. הלכתי לשטוף את עצמי גם מהקיא שלה וחשבתי על גופה העירום במקלחת, על המגע של ערוותה החלקה בידי והצטמררתי. ניערתי את עצמי, נבוכה וכועסת על המחשבות האלו. נכנסתי למיטה, כרגיל עירומה, שם היא כבר ישנה שנת ישרים. ולא הצלחתי להרדם...
"נמאס לי מגברים". ככה אמרה לי חברתי הטובה לאחר שהחבר שלה זרק אותה. "זה בסדר," אמרתי לה, "גם לי האמת נמאס מהםץ אני שוקלת לעבור לצד הנשי" - ניסיתי להצחיק אותה בין ערימות הטישו ולצלילי הבכי. היא צחקה צחוק מאולץ שגרם לה לבכות שוב. "בשביל זה הבאתי לנו סרט מיוחד" אמרתי לה. "סרט על בחורה שמשחקת בגברים ואח"כ זורקת אותם. אולי נוכל ללמוד ממנו משהו - במיוחד את". אתם חושבים שאישה לאישה נחש? ובכן, אתם צודקים. אבל כשמדובר במשבר על רקע רומנטי, אנחנו תמיד מתייצבות כשצריך אותנו. לנחם ולבכות, לראות איזה סרט טוב, וכמו בסרטים - להסתער על גלידה משמינה במיוחד, פיצוי קלורי על שריפת הקלוריות שגרמו לנו הסבל והבכי.ואולי גם אלכוהול אם כלום לא עוזר. ישבנו וראינו את הסרט, מריעות בכל פעם שעוד גבר נשאר מאחור מבוסס ביגונו ומטביע אותו בכוסית אלכוהול: "מגיע לך יא בן זונה. בחורה הכניסה לך יא חרא". כל קללה משחררת צחקוק של הנאה. לפחות מצדי. אני את הלקח מגברים למדתי כבר מזמן. היא.. היא בין צחוק לחיוך עדיין פרצה בבכי, מקללת אותו ואת כל הגברים בעולם. הסרט נגמר ואיתו חצי גלון של גלידה וחצי טון מועקה. מזגתי לנו וודקה עם תפוזים והמשכנו לדבר ולבכות על מר גורלה. מעולם היא לא שתתה הרבה. אבל היום... כשכואב מותר הכל. השעה כבר 1 בלילה ואנחנו שרועות על הספה, הדיבורים כבר נשמעים כמו גיבובים חסרי הגיון. "מיכל?" "מה?" אני עונה לה. "בשביל מה תכלס אנחנו צריכות גברים?". "לא יודעת... בשביל ההמשכיות כנראה". "איזה המשכיות בתחת שלך? יש בנק זרע. הלאה". "וואלה לא יודעת. רק בשביל זיון הם טובים" אמרתי לה. "בשביל לקבל זין? לא תודה. לא צריכה זין משום גבר. אפשר להסתדר לבד" "חחחחחחח..." צחקתי. "כן, נאונן ונלך לבנק הזרע." צחוק של שיכורות. ואז היא קמה, לקחה את המפתחות של האוטו ועשתה צעדיה לכיוון הדלת. "תגידי מה את נורמאלית? נראה לך שככה את נוהגת הביתה?". היא עשתה לי תנועה מבטלת ביד והמשיכה מדדה לכיוון הדלת, כשפתאום התנדנדה ונפלה על הרצפה. קמתי ובעודי סוחבת אותה לחדר השינה שלי אמרתי לה שהלילה היא ישנה פה, ושתחזור הביתה מחר. פתאום היא הקיאה. הקיאה על עצמה ועל כל הרצפה. עיוויתי פניי בגועל וסחבתי אותה כמו סמרטוט אל המקלחת. מפשיטה אותה כמו שמפשיטים ילדה קטנה שלא יודעת להתרחץ לבד. שטפתי אותה בזרם מים חמים וסיבנתי אותה, שמה לב פתאום שאני בוחנת כל פיסה בגופה, והובכתי... היא מעולם לא התפשטה לידי. בכלל, הפסקנו להתלבש אחת ליד השניה כבר בגיל 15. כמו איזו בובה היא שכבה באמבטיה, וראיתי את שדיה לראשונה. עגולים ומלאים כאלו, גודל בינוני.. רגליה הפשוקות מגלות את ערוותה המגולחת (חשבתי שרק אני מגלחת על בסיס קבוע...). קצת התביישתי לסבן אותה, במיוחד באזורים האלו. אבל לא עשה רושם שזה הפריע לה כי היא היתה חצי מתה. עטפתי אותה במגבת וסחבתי אותה למיטה שם השכבתי אותה. היא היתה רדומה לגמרי. הלכתי לשטוף את עצמי גם מהקיא שלה וחשבתי על גופה העירום במקלחת, על המגע של ערוותה החלקה בידי והצטמררתי. ניערתי את עצמי, נבוכה וכועסת על המחשבות האלו. נכנסתי למיטה, כרגיל עירומה, שם היא כבר ישנה שנת ישרים. ולא הצלחתי להרדם...