אלומת האור
New member
חבל (טריגר)
חבל שאני מוציאה עשרות שקלים, אם לא מאות שקלים, על כל בולמוס, ויש הרבה.
חבל שאני משתדלת כל כך ולא מצליחה.
חבל שאני לא עושה מספיק.
חבל שאני כזאת רגישה שכל מילה או טון או מבט מערערים אותי.
חבל שאני לא מוצאת שותפה לדירה (אולי אני מרתיעה עם השומן שלי? מה עוד יכול להיות, בשם אלוהים?!?)
חבל שאני מרגישה כמו פגר, הפה שלי יבש בטירוף, כל כך הרבה קלוריות של כלום, גם של אוכל "בריא", אין מקום במיטה וצריכה לרפד עם כריות וכרית גבוהה כדי לא להיחנק, ולהסתובב במיטה כדי שהעומס לא יהיה על הלב.
חבל שאני לא מצליחה לקום ולעצור את זה.
חבל שאני לא עונה כמעט לטלפונים וגם לא יוזמת בעצמי, זה יכול היה להציל אותי.
חבל שאני מרגישה חצי מתה כשאני כותבת עכשיו.
חבל שאני צריכה להתמודד עם כל כך הרבה כעסים, אובדנים ועצב עמוק.
חבל שאימא שלי מתה, בדיוק היום לפני תשע שנים. אני כאילו מתמודדת והכול, אבל אני לא יכולה לשכוח את זה, הטראומה של למצוא אותה מתה לא עוזבת אותי. אני בטוחה שהיא מתה בזרועותיי או לכל הפחות דקות ספורות לפני שהגעתי. הייתי אלופה בלבדוק עליות וירידות של בתי חזה כדי לראות אם אנשים חיים ונושמים, ובפעם הזאת זו הייתה פעם ראשונה ששמתי לב שלא רואים את זה. הפיג'מה הכחולה נשארה יציבה ולא שמתי לב. היא הייתה חמה, ליטפתי ונישקתי. התרגלתי שהיא לא כ"כ עונה, בגלל השבץ המוחי שנוסף לסרטן, אז היא לא ענתה גם הפעם. אבל בית החזה, קיבינימט, לא עלה ולא ירד. ולקח לי כמה דקות או אולי שניות כדי להבין את זה, וגם אז לא התרגשתי ממה שראיתי כי חשבתי שטעיתי, שאולי היא הפסיקה לנשום לשנייה ותכף זה יחזור. הלכתי לאחיות והן באו בריצה. בעצם הם, היה שם גם אח אחד, ערבי. תקתקו אותה ישר ואמרו לי שזהו והם היו שם לפני רבע שעה ו"הכול היה בסדר" (עד כמה שאפשר לומר על אישה אכולת סרטן עם אירוע מוחי בנוסף שהכול בסדר) והתפלאו. וניקו אותה וכל זה ואמרו לי שזהו, וישר טלפונים וזה, והפסיכולוג של ההוספיס... ובכלל לא הייתי אמורה להיות שם, זו לא הייתה המשמרת שלי לידה בכלל... איך תמיד שאלתי אנשים מה יהיה כשיתקשרו להודיע לי שהיא תמות, האם להיכנס לראות את הגופה, להיפרד ממנה, או איך להתנהג באופן שהכי פחות יזיק לי, והנה זה קרה לידי, בנוכחותי. והיה סוג של ניתוק ולא הרגשתי כלום, כי מה. וחרדה טמירה של מה יהיה מעכשיו, כשאני לבד, לגמרי לבד בעולם, זה היה רק אני ואימא נגד כל העולם, ועכשיו נשארתי בו לבד. ועוד לא מלאו לי אפילו שלושים. לבד בעולם, לבד עם חשבונות לשלם ובלי כסף כמעט, לבד עם משפחה שבאה לשבעה ונעלמה כאילו בלע אותה האדמה. לבד. לבד. לבד. איזה נורא זה היה. רק שלושה או ארבעה ימים לפני ערב ראש השנה, אבל התאריך הלועזי זה היום.
ועל מיטתה של אמי המתה דיברתי אליה והבטחתי לה שאני לא אעשה שום דבר אובדני ולא אזיק לעצמי, שאני מבטיחה לשמור על עצמי. רוב הזמן אני גם מצליחה, ואני בכלל לא אובדנית. אבל אני יותר ויותר מתקשה להימנע מלפגוע בעצמי. אני לא יכולה יותר עם הבולמוסים האלה. כל פעם אני שוכחת מחדש כמה זה נורא, כמה הכול כואב ושורף ומתכווץ ומבחיל ומסריח ומגעיל. כל פעם מחדש אני מתפלאת. אין לי אוויר. אם לאימא אין אוויר, למה שלי יהיה? אפילו לא יכולתי להסתכל על הבור בהלוויה. לא הצלחתי לשמור עליה. לא הצלחתי להיפרד כמו שצריך. לא הייתי בת טובה, והיא אמרה את זה כל כך הרבה פעמים, כל כך התאכזבה ממני, כל כך כעסה עליי. והרגעים שדיברה אליי בחיבה או שהעבירה יד אוהבת על שערי. אני מלקטת את הרגעים האלה, כדי לא לשכוח אותם, כי לא היו הרבה כאלה. אני מתעקשת בכוח לדבוק בהם.
אימא, אני מרגישה שאני עומדת למות בעצמי. אני מתעללת בי, אני לא מצליחה לשמור על ההבטחה כלפייך. מה יהיה אתי? מי אהיה ללא המחלה שלי? אני כבר לא ילדה קטנה, אני עוד מעט בת 40, השם ישמור, אני כבר זקנה ממש עוד מעט ועוד לא חוויתי כלום בחיים חוץ ממוות של שני הורים, מחלה להבדיל של אחותי (הרבה מחלות), הרבה מחלות (להבדיל) שלי עצמי, בתי חולים כל הזמן מגיל אפס, ורע לי בנשמה.
והחגים המסריחים האלה. ואחרי זה יגיע חורף, כבד ואפור, ואני אכמהּ אלייך ולא אוכל לספר לך עד כמה. מערכת העיכול שלי צחיחה ויבשה כל כך, היא צורחת ואני צורחת מתוכה ובא לי למות. לא באמת, לא לגמרי, אבל אני לא יודעת לנשום לבד. אני לבד תשע שנים ואני לא יכולה בלעדייך. שוב גשם ושוב שמש ושוב גשם ואנשים ממשיכים למות ולהיוולד ואני תקועה בתוך גוף של אישה בת 38 שרוצה לרצוח את כל מי שקורא לה אישה, תעזבו אותי, אני ילדה בת 10, אני לא מצליחה לגדל את עצמי, אני הורגת את עצמי בלי להתכוון.
רק רציתי קצת לא להרגיש. אז אכלתי. ואז רציתי להרגיש כי נהייתי אטומה, אז אכלתי. ואז הרגשתי יותר מדיי, ושוב אכלתי. ועד שאני לא אפסיק לאכול לחלוטין אני לא רואה לזה שום סוף. אני כמובן לא אעשה את זה, לא אני, אני יותר מדיי אוהבת לאכול מאשר להפסיק לאכול, אבל אני לא שפויה, אני לא מתנהגת בשפיות בכל מה שקשור לאוכל, וכנגזרת מכך גם בכל תחומי החיים כולם, כי איך אפשר לנהוג בחביבות כלפי מישהו כשבא לך להעיף לו סטירה כדי שיעזוב אותך ויאפשר לך לאכול עד שיצא לך מהאוזניים?
אני כמעט מיואשת. כמעט, כי אני ממשיכה לבוא לפגישות של הקבוצות, ושם יש לי תקווה. הצלחתי לפני הרבה שנים ואני יכולה שוב. אני פשוט לא מצליחה להביא את עצמי למצב של לעשות מה שאומרים לי. אני מנסה ונכשלת. ברור שזה לא או להפסיק לאכול לחלוטין או לאכול בלי הפסקה עד שאמות. ברור שיש אמצע ושאפשר לאכול טוב ומזין ובכמות מספיקה. מספיק לי יום אחד של הימנעות מאכילת יתר כפייתית וכבר הנשמה והגוף מרגישים נקיים יותר, זה לא ייאמן, זה ככה קל.
אימא, הלב שלי מתנפץ לרסיסים ואני לא יכולה להעמיד פנים שהכול בסדר. כלום לא בסדר. את לא היית צריכה למות. לא ככה. לא בגיל כזה. לא בעליבות כזאת, בתוך... לא חשוב התיאורים הפלסטיים עכשיו. לא ככה. אישה כל כך פורחת, בריאה, משחקת, צוחקת, רוקדת, מטיילת בעולם, תמיד היו בני זוג שנהו אחרייך. איך יכולת למות ככה. איך. דווקא את, מכל האחיות שלך, מכל החברים הזקנים שלך. איך ואיך ואיך. בא לי למות יחד אתך, אבל התאפקתי תשע שנים ומה יהיה אתי עכשיו, מה.
חבל שאני מוציאה עשרות שקלים, אם לא מאות שקלים, על כל בולמוס, ויש הרבה.
חבל שאני משתדלת כל כך ולא מצליחה.
חבל שאני לא עושה מספיק.
חבל שאני כזאת רגישה שכל מילה או טון או מבט מערערים אותי.
חבל שאני לא מוצאת שותפה לדירה (אולי אני מרתיעה עם השומן שלי? מה עוד יכול להיות, בשם אלוהים?!?)
חבל שאני מרגישה כמו פגר, הפה שלי יבש בטירוף, כל כך הרבה קלוריות של כלום, גם של אוכל "בריא", אין מקום במיטה וצריכה לרפד עם כריות וכרית גבוהה כדי לא להיחנק, ולהסתובב במיטה כדי שהעומס לא יהיה על הלב.
חבל שאני לא מצליחה לקום ולעצור את זה.
חבל שאני לא עונה כמעט לטלפונים וגם לא יוזמת בעצמי, זה יכול היה להציל אותי.
חבל שאני מרגישה חצי מתה כשאני כותבת עכשיו.
חבל שאני צריכה להתמודד עם כל כך הרבה כעסים, אובדנים ועצב עמוק.
חבל שאימא שלי מתה, בדיוק היום לפני תשע שנים. אני כאילו מתמודדת והכול, אבל אני לא יכולה לשכוח את זה, הטראומה של למצוא אותה מתה לא עוזבת אותי. אני בטוחה שהיא מתה בזרועותיי או לכל הפחות דקות ספורות לפני שהגעתי. הייתי אלופה בלבדוק עליות וירידות של בתי חזה כדי לראות אם אנשים חיים ונושמים, ובפעם הזאת זו הייתה פעם ראשונה ששמתי לב שלא רואים את זה. הפיג'מה הכחולה נשארה יציבה ולא שמתי לב. היא הייתה חמה, ליטפתי ונישקתי. התרגלתי שהיא לא כ"כ עונה, בגלל השבץ המוחי שנוסף לסרטן, אז היא לא ענתה גם הפעם. אבל בית החזה, קיבינימט, לא עלה ולא ירד. ולקח לי כמה דקות או אולי שניות כדי להבין את זה, וגם אז לא התרגשתי ממה שראיתי כי חשבתי שטעיתי, שאולי היא הפסיקה לנשום לשנייה ותכף זה יחזור. הלכתי לאחיות והן באו בריצה. בעצם הם, היה שם גם אח אחד, ערבי. תקתקו אותה ישר ואמרו לי שזהו והם היו שם לפני רבע שעה ו"הכול היה בסדר" (עד כמה שאפשר לומר על אישה אכולת סרטן עם אירוע מוחי בנוסף שהכול בסדר) והתפלאו. וניקו אותה וכל זה ואמרו לי שזהו, וישר טלפונים וזה, והפסיכולוג של ההוספיס... ובכלל לא הייתי אמורה להיות שם, זו לא הייתה המשמרת שלי לידה בכלל... איך תמיד שאלתי אנשים מה יהיה כשיתקשרו להודיע לי שהיא תמות, האם להיכנס לראות את הגופה, להיפרד ממנה, או איך להתנהג באופן שהכי פחות יזיק לי, והנה זה קרה לידי, בנוכחותי. והיה סוג של ניתוק ולא הרגשתי כלום, כי מה. וחרדה טמירה של מה יהיה מעכשיו, כשאני לבד, לגמרי לבד בעולם, זה היה רק אני ואימא נגד כל העולם, ועכשיו נשארתי בו לבד. ועוד לא מלאו לי אפילו שלושים. לבד בעולם, לבד עם חשבונות לשלם ובלי כסף כמעט, לבד עם משפחה שבאה לשבעה ונעלמה כאילו בלע אותה האדמה. לבד. לבד. לבד. איזה נורא זה היה. רק שלושה או ארבעה ימים לפני ערב ראש השנה, אבל התאריך הלועזי זה היום.
ועל מיטתה של אמי המתה דיברתי אליה והבטחתי לה שאני לא אעשה שום דבר אובדני ולא אזיק לעצמי, שאני מבטיחה לשמור על עצמי. רוב הזמן אני גם מצליחה, ואני בכלל לא אובדנית. אבל אני יותר ויותר מתקשה להימנע מלפגוע בעצמי. אני לא יכולה יותר עם הבולמוסים האלה. כל פעם אני שוכחת מחדש כמה זה נורא, כמה הכול כואב ושורף ומתכווץ ומבחיל ומסריח ומגעיל. כל פעם מחדש אני מתפלאת. אין לי אוויר. אם לאימא אין אוויר, למה שלי יהיה? אפילו לא יכולתי להסתכל על הבור בהלוויה. לא הצלחתי לשמור עליה. לא הצלחתי להיפרד כמו שצריך. לא הייתי בת טובה, והיא אמרה את זה כל כך הרבה פעמים, כל כך התאכזבה ממני, כל כך כעסה עליי. והרגעים שדיברה אליי בחיבה או שהעבירה יד אוהבת על שערי. אני מלקטת את הרגעים האלה, כדי לא לשכוח אותם, כי לא היו הרבה כאלה. אני מתעקשת בכוח לדבוק בהם.
אימא, אני מרגישה שאני עומדת למות בעצמי. אני מתעללת בי, אני לא מצליחה לשמור על ההבטחה כלפייך. מה יהיה אתי? מי אהיה ללא המחלה שלי? אני כבר לא ילדה קטנה, אני עוד מעט בת 40, השם ישמור, אני כבר זקנה ממש עוד מעט ועוד לא חוויתי כלום בחיים חוץ ממוות של שני הורים, מחלה להבדיל של אחותי (הרבה מחלות), הרבה מחלות (להבדיל) שלי עצמי, בתי חולים כל הזמן מגיל אפס, ורע לי בנשמה.
והחגים המסריחים האלה. ואחרי זה יגיע חורף, כבד ואפור, ואני אכמהּ אלייך ולא אוכל לספר לך עד כמה. מערכת העיכול שלי צחיחה ויבשה כל כך, היא צורחת ואני צורחת מתוכה ובא לי למות. לא באמת, לא לגמרי, אבל אני לא יודעת לנשום לבד. אני לבד תשע שנים ואני לא יכולה בלעדייך. שוב גשם ושוב שמש ושוב גשם ואנשים ממשיכים למות ולהיוולד ואני תקועה בתוך גוף של אישה בת 38 שרוצה לרצוח את כל מי שקורא לה אישה, תעזבו אותי, אני ילדה בת 10, אני לא מצליחה לגדל את עצמי, אני הורגת את עצמי בלי להתכוון.
רק רציתי קצת לא להרגיש. אז אכלתי. ואז רציתי להרגיש כי נהייתי אטומה, אז אכלתי. ואז הרגשתי יותר מדיי, ושוב אכלתי. ועד שאני לא אפסיק לאכול לחלוטין אני לא רואה לזה שום סוף. אני כמובן לא אעשה את זה, לא אני, אני יותר מדיי אוהבת לאכול מאשר להפסיק לאכול, אבל אני לא שפויה, אני לא מתנהגת בשפיות בכל מה שקשור לאוכל, וכנגזרת מכך גם בכל תחומי החיים כולם, כי איך אפשר לנהוג בחביבות כלפי מישהו כשבא לך להעיף לו סטירה כדי שיעזוב אותך ויאפשר לך לאכול עד שיצא לך מהאוזניים?
אני כמעט מיואשת. כמעט, כי אני ממשיכה לבוא לפגישות של הקבוצות, ושם יש לי תקווה. הצלחתי לפני הרבה שנים ואני יכולה שוב. אני פשוט לא מצליחה להביא את עצמי למצב של לעשות מה שאומרים לי. אני מנסה ונכשלת. ברור שזה לא או להפסיק לאכול לחלוטין או לאכול בלי הפסקה עד שאמות. ברור שיש אמצע ושאפשר לאכול טוב ומזין ובכמות מספיקה. מספיק לי יום אחד של הימנעות מאכילת יתר כפייתית וכבר הנשמה והגוף מרגישים נקיים יותר, זה לא ייאמן, זה ככה קל.
אימא, הלב שלי מתנפץ לרסיסים ואני לא יכולה להעמיד פנים שהכול בסדר. כלום לא בסדר. את לא היית צריכה למות. לא ככה. לא בגיל כזה. לא בעליבות כזאת, בתוך... לא חשוב התיאורים הפלסטיים עכשיו. לא ככה. אישה כל כך פורחת, בריאה, משחקת, צוחקת, רוקדת, מטיילת בעולם, תמיד היו בני זוג שנהו אחרייך. איך יכולת למות ככה. איך. דווקא את, מכל האחיות שלך, מכל החברים הזקנים שלך. איך ואיך ואיך. בא לי למות יחד אתך, אבל התאפקתי תשע שנים ומה יהיה אתי עכשיו, מה.
