תלתן אירי ירוק
New member
חביות.
קטע שפרסמתי בפורומים שונים. ואני עדיין לא מבין, למה לא עשיתי זאת כאן. להלן הגרסה המשופרת: אוף יצאתי את חדר המדידות. - ``נורא יפה עליך המכנס, מ ה מ ם`` אמרה הזבנית. - ``כן, יפה. בז` הולם אותי. לא ככה?`` ואני בכלל מת על קורדרוי זה מלטף, קליל. בכלל מאז שגליתי את הקורדרוי שלחתי את הג`ינס לאי השדים של הבגדים, לגלות. ``רק חבל שהוא לא נסגר עלי. אין מידה יותר גדולה?`` - ``מה פתאום מידה גדולה יותר, הוא תפור עליך.`` אמרה. - ``כן תפור, ותפור ממש יפה, אבל לא נסגר, לוחץ. אני אצטרך צוות של נט``ן שילווה אותי כשאלך עם המכנסיים האלה. את לא מבינה - שלחתי לעברה מבט מזוגג - המכנסיים האלה גורמים לי למצוקה נשימתית.`` כשהבינה המוכרת שממני היא לא תזכה לראות שלושה שטרות כפול מאה, נמחק לה החיוך האידיוטי והמעושה. נדמה היה שנפלה עליה הודעה נוראה, כאילו מישהו מת לה במשפחה. - ``טוב, זה מה שיש לנו. אין לנו מידות גדולות יותר``. הסתובבה והלכה לסחוט מישהו אחר. - ``חבל`` מלמלתי בעודה מעכסת אל עבר הקונה הפוטנציאלי הבא. הראש שלי התחיל לנהל מונולוג מעצמו, שמעתי אותו מדבר אליי ``עד שגירדת את הכסף, עד שמצאת את מה שחיפשת. לא יכלו לתפור את אותם מכנסיים במידה אחת גדולה יותר? אני מוכן בשבילנו לזרוק עוד סגול אחד. העיקר, העיקר שלא נצטרך לנסוע לגן העדן``. גן העדן: גן העדן נמצא פה. פה זה בישראל, ישראל זה ברעננה. בגן העדן אני משלח את המילים. ``לא, זה ענק!`` בתדירות קבועה ונהדרת. בגן העדן, הכל גדול. השקיות , החגורות, המכנסיים, החולצות. אפילו הזבניות, גדולות. רק גן העדן עצמו קטן. סיבות: - ``אימא, זה לא יכאב``? ``לא חמודי, זה לא יכאב. תרגיש דקירה קטנה, ואז הכל יסתדר. אתה תצמח, אתה תגיע לשמיים``. היא ליטפה קלות את ראשי כשמבטה נעוץ בדלת שנפתחה באותו רגע ודרכה נכנס רופא. - ``כן, מה יש לנו כאן?`` - ``אהה כן, הקטנצ`יק. - ``הנה קטנצ`יק, אתה רואה, בצינור הפלסטיק הזה, נמצא הגובה שלך``. - ``באמת? הצינור נורא קטן. אתה בטוח ד``ר, אתה בטוח שזה הצינור שלי``? - ``כן קטנצ`יק, זה הצינור שלך``. - ``מה יש בצינור הזה דוקטור``? אהה המהם הדוקטור. ``בצינור יש דבר שנקרא הורמונים``. הרופא לקח את הצינור, חיבר מחט, תקע, הזריק. לא כאב (קצת). ``עוד דבר- תוך כדי עינוי הפציינט, קרי אני, פנה לאימא - שלא יאכל מטוגן, שוקולד, עוגות, מיונז, גבינות שמנות. בקיצור שיאכל רק סלט. ההורמונים, כשהם משתוללים, אין להם חוש כיוון. הם לא פונים רק צפונה, הם אוהבים גם את המזרח והמערב.`` אמר הדוקטור ועזב את החדר. מציאות: - ``רגע, ולא יהיה לך קשה? לעמוד כל היום על הרגליים להתרוצץ``? - ``לא, מדוע אתה שואל``? לכסנתי לעברו מבט משתומם. - ``לא. תבין, אנחנו לעבודה הזו, מחפשים אנשים אמביציוניים, כאלה שרצים בזריזות ממקום למקום```. - ``ולמה אתה חושב שאני לא כזה``? - ``נו תראה, אתה קצת, איך אומרים. הממ כבד``, חייך לעברי ופלט אנחת רווחה, כאילו הסיר את השמיים מכתפיו. - ``כמה זה כבד``? שאלתי. (הראש שלי השתולל ונאם ``תסתום את הפה שלך! פעם אחת שים רסן לפה המלוכלך שלך. אתה רוצה את העבודה הזאת. אתה צריך את העבודה הזאת!`` בטח רוצה אמרתי בינו לביני והשתתקתי) . - ``אהה, שלא תבין, אין לנו בעיות עם שמנים``. - ``ובכל זאת``? התעקשתי. - ``אהה, לא חשוב. עזוב, תשכח שאמרתי משהו בנוגע לכך``. לא שכחתי. התקבלתי. רצתי, הזעתי, נבחרתי למנהל המצטיין לשנת 99. גישושים ראשונים: - ``רגע, אתה, אתה שמנמן``? שאלה בחשש שהורגש היטב למרות כבלי הוירטואליה. - ``לא, אני לא שמנמן. בלי שמנמן ובלי נעליים. אני שמן!``. אוהב: נעליים, מכנסיים, חולצות מכופתרות ועניבות ממשי. לצייר, לכתוב, לשיר, לרקוד (!) בגשם, לרקוד (בכלל). בשמים, נשים, זיונים, את הבטן שלי, את התחת שלי. טלוויזיה, אינטרנט, ספרים, שירה, אירוויזיון. גרפיקה. צבעים בוהקים, את החורף, את אירלנד, את סקוטלנד, את לונדון, את העולם. רוח, גשם, קור, מזגן. את אימא שלי, את החברה שעזבה אותי, כנות, ישירות, נשים אינטליגנטיות, להתווכח, להתפלסף, את עצמי. שונא: שמאל, מדיום, לארג`. חולצות צמודות, סלקטורים, מבטים, לחשושים. את אבא שלי, את החברה שעזבה אותי. כמה אתה שוקל, קיץ, באהמס, חופים, ים, בריכה, עצי קוקוס. אופני כושר, חסה, אוכל, עצלנות, גרגרנות, דעות קדומות. נשים רזות ומטומטמות, גברים מטומטמים עם נשים אינטליגנטיות. את הגב שלי, את רגל שמאל. דוגמנים, את הפנים היפות שלי, לו רק היית רזה, היית דוגמן. את העובדה שלמדתי תזונה במשך שלוש שנים. אומרים: ``מה אתה מתייחס? הם לא שווים את זה. אתה נהדר, אתה שנון, אינטליגנט, אתה כותב נהדר, אני מרגיש/ה שהכתיבה שלך ממלאת אותי. אתה לבבי. נורא מנומס, אירופאי כזה. חריף, עמוק, מרגש, רומנטי. אתה יפה מבפנים וזה שחשוב. חוץ מזה, מה זה להוריד עשרים קילוגרמים?`` חושבים: יאללה, איזה דאב. אומר: תודה. חושב: שקרנים, לכו תזדיינו. מרגיש: כאב. מוקדש לנו, האנשים היפים.
קטע שפרסמתי בפורומים שונים. ואני עדיין לא מבין, למה לא עשיתי זאת כאן. להלן הגרסה המשופרת: אוף יצאתי את חדר המדידות. - ``נורא יפה עליך המכנס, מ ה מ ם`` אמרה הזבנית. - ``כן, יפה. בז` הולם אותי. לא ככה?`` ואני בכלל מת על קורדרוי זה מלטף, קליל. בכלל מאז שגליתי את הקורדרוי שלחתי את הג`ינס לאי השדים של הבגדים, לגלות. ``רק חבל שהוא לא נסגר עלי. אין מידה יותר גדולה?`` - ``מה פתאום מידה גדולה יותר, הוא תפור עליך.`` אמרה. - ``כן תפור, ותפור ממש יפה, אבל לא נסגר, לוחץ. אני אצטרך צוות של נט``ן שילווה אותי כשאלך עם המכנסיים האלה. את לא מבינה - שלחתי לעברה מבט מזוגג - המכנסיים האלה גורמים לי למצוקה נשימתית.`` כשהבינה המוכרת שממני היא לא תזכה לראות שלושה שטרות כפול מאה, נמחק לה החיוך האידיוטי והמעושה. נדמה היה שנפלה עליה הודעה נוראה, כאילו מישהו מת לה במשפחה. - ``טוב, זה מה שיש לנו. אין לנו מידות גדולות יותר``. הסתובבה והלכה לסחוט מישהו אחר. - ``חבל`` מלמלתי בעודה מעכסת אל עבר הקונה הפוטנציאלי הבא. הראש שלי התחיל לנהל מונולוג מעצמו, שמעתי אותו מדבר אליי ``עד שגירדת את הכסף, עד שמצאת את מה שחיפשת. לא יכלו לתפור את אותם מכנסיים במידה אחת גדולה יותר? אני מוכן בשבילנו לזרוק עוד סגול אחד. העיקר, העיקר שלא נצטרך לנסוע לגן העדן``. גן העדן: גן העדן נמצא פה. פה זה בישראל, ישראל זה ברעננה. בגן העדן אני משלח את המילים. ``לא, זה ענק!`` בתדירות קבועה ונהדרת. בגן העדן, הכל גדול. השקיות , החגורות, המכנסיים, החולצות. אפילו הזבניות, גדולות. רק גן העדן עצמו קטן. סיבות: - ``אימא, זה לא יכאב``? ``לא חמודי, זה לא יכאב. תרגיש דקירה קטנה, ואז הכל יסתדר. אתה תצמח, אתה תגיע לשמיים``. היא ליטפה קלות את ראשי כשמבטה נעוץ בדלת שנפתחה באותו רגע ודרכה נכנס רופא. - ``כן, מה יש לנו כאן?`` - ``אהה כן, הקטנצ`יק. - ``הנה קטנצ`יק, אתה רואה, בצינור הפלסטיק הזה, נמצא הגובה שלך``. - ``באמת? הצינור נורא קטן. אתה בטוח ד``ר, אתה בטוח שזה הצינור שלי``? - ``כן קטנצ`יק, זה הצינור שלך``. - ``מה יש בצינור הזה דוקטור``? אהה המהם הדוקטור. ``בצינור יש דבר שנקרא הורמונים``. הרופא לקח את הצינור, חיבר מחט, תקע, הזריק. לא כאב (קצת). ``עוד דבר- תוך כדי עינוי הפציינט, קרי אני, פנה לאימא - שלא יאכל מטוגן, שוקולד, עוגות, מיונז, גבינות שמנות. בקיצור שיאכל רק סלט. ההורמונים, כשהם משתוללים, אין להם חוש כיוון. הם לא פונים רק צפונה, הם אוהבים גם את המזרח והמערב.`` אמר הדוקטור ועזב את החדר. מציאות: - ``רגע, ולא יהיה לך קשה? לעמוד כל היום על הרגליים להתרוצץ``? - ``לא, מדוע אתה שואל``? לכסנתי לעברו מבט משתומם. - ``לא. תבין, אנחנו לעבודה הזו, מחפשים אנשים אמביציוניים, כאלה שרצים בזריזות ממקום למקום```. - ``ולמה אתה חושב שאני לא כזה``? - ``נו תראה, אתה קצת, איך אומרים. הממ כבד``, חייך לעברי ופלט אנחת רווחה, כאילו הסיר את השמיים מכתפיו. - ``כמה זה כבד``? שאלתי. (הראש שלי השתולל ונאם ``תסתום את הפה שלך! פעם אחת שים רסן לפה המלוכלך שלך. אתה רוצה את העבודה הזאת. אתה צריך את העבודה הזאת!`` בטח רוצה אמרתי בינו לביני והשתתקתי) . - ``אהה, שלא תבין, אין לנו בעיות עם שמנים``. - ``ובכל זאת``? התעקשתי. - ``אהה, לא חשוב. עזוב, תשכח שאמרתי משהו בנוגע לכך``. לא שכחתי. התקבלתי. רצתי, הזעתי, נבחרתי למנהל המצטיין לשנת 99. גישושים ראשונים: - ``רגע, אתה, אתה שמנמן``? שאלה בחשש שהורגש היטב למרות כבלי הוירטואליה. - ``לא, אני לא שמנמן. בלי שמנמן ובלי נעליים. אני שמן!``. אוהב: נעליים, מכנסיים, חולצות מכופתרות ועניבות ממשי. לצייר, לכתוב, לשיר, לרקוד (!) בגשם, לרקוד (בכלל). בשמים, נשים, זיונים, את הבטן שלי, את התחת שלי. טלוויזיה, אינטרנט, ספרים, שירה, אירוויזיון. גרפיקה. צבעים בוהקים, את החורף, את אירלנד, את סקוטלנד, את לונדון, את העולם. רוח, גשם, קור, מזגן. את אימא שלי, את החברה שעזבה אותי, כנות, ישירות, נשים אינטליגנטיות, להתווכח, להתפלסף, את עצמי. שונא: שמאל, מדיום, לארג`. חולצות צמודות, סלקטורים, מבטים, לחשושים. את אבא שלי, את החברה שעזבה אותי. כמה אתה שוקל, קיץ, באהמס, חופים, ים, בריכה, עצי קוקוס. אופני כושר, חסה, אוכל, עצלנות, גרגרנות, דעות קדומות. נשים רזות ומטומטמות, גברים מטומטמים עם נשים אינטליגנטיות. את הגב שלי, את רגל שמאל. דוגמנים, את הפנים היפות שלי, לו רק היית רזה, היית דוגמן. את העובדה שלמדתי תזונה במשך שלוש שנים. אומרים: ``מה אתה מתייחס? הם לא שווים את זה. אתה נהדר, אתה שנון, אינטליגנט, אתה כותב נהדר, אני מרגיש/ה שהכתיבה שלך ממלאת אותי. אתה לבבי. נורא מנומס, אירופאי כזה. חריף, עמוק, מרגש, רומנטי. אתה יפה מבפנים וזה שחשוב. חוץ מזה, מה זה להוריד עשרים קילוגרמים?`` חושבים: יאללה, איזה דאב. אומר: תודה. חושב: שקרנים, לכו תזדיינו. מרגיש: כאב. מוקדש לנו, האנשים היפים.