לפתע אנחנו אחים לצרה
לא קל להיות אוהב איגלז בעולם של אניני טעם, אבל צרת שניים – חצי נחמה
. קשה להתוועח עם המסתייגים, הצדק במקרה הזה נוטה לצידם. האיגלז היו פופולאריים מדי, חנפנים מדי לאוזן, והם תפסו את הנישה השלמה ארצית כשמילאו את כל הקסריות ברחבי העולם. זו להקה שלא קל לאהוב.
אבל האיגלז היו חלק מפס הנעורים של מי שגדל בשנות השבעים, ואז עוד לא ידענו (לפחות אני) להבדיל בין טוב-טוב לטוב-רע. אצלי הם היו רק להקה ״אהודה״ אז, והאסימון שלהם נפל לי במלואו רק כשחייתי בארה״ב, בדרכים, עם המוזיקה הנצחית שלהם שבקעה מכל תחנת רדיו. לאט לאט נטוותה הרשת סביבי, כד שנפלתי בפח. הבנתי את גדולתם, נכנעתי, והתמכרתי.
העיטים הם הנציגים האוטנטיים של הקשר הגורדי רוקנרול-קפיטליזם, התוצר הבלתי נמנע אליו התכנס עולם הרוק בשנות השבעים. לא לחינם הם אהובים כל כך: הם קלעו בפוני של הרוק-פולק האמריקני באופן שאף להקה אחרת לא קלעה. זה מדבר קודם כל אל המוני אמריקנים, וכנראה יש בצליל שלהם משהו אוניברסלי. מקומם בספר דברי הימים של הרוק האמריקני, למרות הכל, ובזכות הכל, הושג ביושר.
לא פשוט לסלוח להנלי, ובעיקר לפריי, על היחס לפלדר (כמו גם לקיפוח שאר חברי הלהקה). אבל הם גם עשו טוב עם המליונים שלהם, ותרמו רבות לפרוייקטים ירוקים. באופן עקיף הם גם השפיעו מבלי שידעו על חיי האישיים, ואני חייב להם חלק חשוב בקריירה המקצועית שלי.
קריירת הסולו של פריי בסך הכל משעממת והיא שמורה לארוכי הרוח שבקרב חובבי הצליל הרך של האיגלז. מעניינים קצת יותר הם צעדין הראשונים, בעיקר בשני הסינגלים הקצרים שיצאו על התקליטון של ״הפטריות״.
