זקוק לתשובה דחוף!

"Each minute for each pain"

אני מביא כאן קטע מתוך מאמר שכתב [URL='http://www.aquanet.co.il/vip/bujinkan/Resume/ilan_g.html']אילן גטניו[/URL], לפיו דורון שבר את עצם-הזנב בזמן אימון אצל הצומי, ומתאר גם פציעות נוספות, של דורון ושל תלמידים נוספים. את מה שכתבתי על פציעות בנינג´יטסו, כתבתי בעיקר על סמך המאמר הזה; אם טעיתי במשהו, אני מתנצל, אבל מבקש הסבר לסתירה בין הכתוב במאמר לבין דבריכם... Danny and Doron went straight to Noda city and arrived at the house. "The door was open but we knocked anyway. `Hello´, he said to us, seeing two gai jin (nonJapanese, foreigners). We already spoke Japanese, after two years in Japan, and asked him whether we could get in and join the training session. He didn´t say yes or no, but showed us the way in. I remember every minute from that moment on. Each minute for each pain. There were five senior students at the dojo, all wearing black belts on black gis. He gave a sign and two of them stopped what they were doing and came to welcome us. It was an unforgetable welcome. The two Israeli guests received a personal treatment which left marks on them for many days later. The two senior students played with them as if they were dolls, and each time they tried to resist, there was a countermove ready for them to hurt even more. On their way back home later that evening, they licked their wounds; but the next day they came again. They understood it was a world they never knew before, the real Budo. They came, were persistent, and Hatsumi Masaaki admitted them to his school. At first they were carefully looked at. True knowledge was not given away easily. Only when Hatsumi saw they were serious students did he begin to reveal the real art to them. They were the first non Japanese to become regular students in the Bujin Kan Dojo. A few westerners had visited Hatsumi before them, but none of those had become real ninjutsu students. ... Injuries were very common. "One day I broke my tailbone," recalls Doron. "But I didn´t stop training; and I kept coming to class, with a pillow tied to my behind. Everybody thought it was so funny. "But Hatsumi thought my injury was a good opportunity. He called me up front to test me for my nidan. It was always like this. He always tested us the moment we were not ready for it. Once, I had a high temperature; a second time with my tailbone broken; a third time when I had a cast on my left hand after I broke my arm the previous lesson. ...
 

קוזושי

New member
לפי מה שאני מכיר

אני בטוח שהיום דורון נבון לא היה חוזר על הטעויות הללו, דורון הוא תלמיד של משה פלדנקרייז והג´ודו שלו מדהים, זאת גם הסיבה שהוא שיהאן מבוקש כל כך בסדנאות נינג´יטסו בכל העולם, הוא לא איש נינג´יטסו רגיל. וזאת בדיוק הסיבה שהוא מכניס את הפלדנקריז לאימונים. הוא רוצה להדגיש את הצד הבריא של אמנות הלחימה, ולהמנע מגלישה לחיצוניות הקשה שמתוארת במאמר. אין לי שום אינטרס לסנגר על הנינג´יטסו, אני גם לא הכי מסמפט את האמנות הזאת, ובכל הפעמים שהם באו להתאמן אתנו בלטה ההרגשה שמרוב שהם מנסים לעשות הכל, הם לא מצליחים לעשות שום דבר בצורה מושלמת או נכונה. אבל מהסיבה הזאת הם היו באים להתאמן איתנו, דורון תמיד היה שולח את תלמידיו ללמוד גם ג´ודו, כי הוא ידע שהנינג´יטסו לא יכול לתת להם את המומחיות הספציפית שהג´ודו או כל אמנות יפאנית אחרת נותנת (כל אחת בתחומה). ואני יכול להבטיח לך שאת זה הוא לא למד ממאסאקי האצומי. רק בארץ נינג´יטסו היא אמנות מקובלת כפי ככל האמנויות האחרות, וזה בגלל ששני ענקים כמו דורון נבון ודני וקסמן הביאו אותה לכאן, אפילו ביפאן הנינג´יטסו לא כל כך פופולארי כפי שהוא כאן בארץ. אני מתאמן עם בחור מיפאן שנמצא בארץ ללימודים, והוא ראה פעם אצלינו בדוג´ו אחד עם גי שחור וכשהסברתי לו שזה בגלל שהוא בא מנינג´יטסו הוא התפוצץ מצחוק כאילו סיפרתי לו בדיחה טובה. ולפי מה שהבנתי ממנו לעשות נינג´יטסו ביפאן נחשב למשהו מוזר כמו הצטרפות לאיזה כת. ולמרות כל זאת לאחר שעבדתי עם הרבה אנשי נינג´יטסו למדתי שגם שם יש כאלו שמבינים מהי תנועה ורכות, וזה תלוי מאד במאמן.
 
אז לפי מה שאתה אומר, הנינג´יטסו של

דורון שונה מהנינג´יטסו של הצומי בדגשים הבריאותיים; האם זה נכון גם לגבי דני וקסמן? לגבי דורון, אתה כותב: "...הוא לא איש נינג´יטסו רגיל. וזאת בדיוק הסיבה שהוא מכניס את הפלדנקריז לאימונים. הוא רוצה להדגיש את הצד הבריא של אמנות הלחימה, ולהמנע מגלישה לחיצוניות הקשה שמתוארת במאמר. " אז מה זה אומר על ניג´יטסו בלי שיטת פלדנקרייז? אתה כותב: "... לאחר שעבדתי עם הרבה אנשי נינג´יטסו למדתי שגם שם יש כאלו (הדגשה שלי - דוד) שמבינים מהי תנועה ורכות, וזה תלוי מאד במאמן. " כלומר, לא רק שלא כל התלמידים מבינים זאת, אלא גם לא כל המורים? כתבת בהודעה אחרת שמי שמתאמן נכון לא ייפגע - אבל דורון נבון עצמו נפגע פעמים רבות באימונים אצל המורה הגדול בעולם; מה יקרה לתלמידים פחות מוכשרים של מורים פחות מוכשרים? אני מצטער אם יוצא מההודעה הזאת שאני מתקיף את הצומי, או דורון נבון, או את הנינגי´טסו. אני לומד שיטה אחרת, מעולם לא ראיתי אותם ולא דיברתי איתם, כל הידע שלי עליהם בא מיד שניה או מהרשת; אם אני טועה, תקנו אותי. אבל אני נפגעתי ברגליים ובגב בגלל שהשקעתי יותר מדי באימונים מוגזמים, בצבא, ומאז יש לי אלרגיה לשיטות שמנסות לקחת את הגוף לקצה. אני יודע שבחלק מהשיטות זה חלק אינטגרלי מהשיטה; אני מבין, אבל לא יכול להסכים. אבל זאת רק דעתי האישית, וכרגיל היא לא מחייבת אף אחד...
 

קוזושי

New member
אתה יודע מה?

אתה צודק, כל מה שרציתי לומר היה שדורון נבון לא מכניס פלדנקרייז לאימונים בשביל להתגבר על חסרון מסויים שכביכול קיים בהם. כיון שהתפיסה שלי היא שהפלדנקרייז הוא תוצאה של האימונים ולא תוספת אליהם. דורון נבון מכניס פלדנקרייז לכל אמנות לחימה ולא רק לנינג´יטסו, יתכן שאפילו לטאי צ´י. המרכז שהוא פתח ביפאן מיועד למאמנים מכל אומנות לחימה שקיימת. לגבי דני וקסמן, אינני מכיר אותו אישית, התאמנתי עם תלמידים שלו, ויש להם תנועה רכה ויפה, אני גם יודע שהוא היה תלמיד אישי של משה פלדנקרייז.
 

budoka

New member
תקופה שונה

כשדורון התחיל להתאמן, היו שני פקטורים שהשפיעו מאד על אופי האימון: 1) השנים היו שנות ה-60, האצומי היה בתחילת דרכו כמוביל השיטה ועדיין עבד בסגנון מאד אגרסיבי, כחלק מתהליך ההתפתחות שלו. עם השנים האצומי כמובן התפתח והשתכלל, וסגנון העבודה שלו נהיה יותר זורם והוא גם שינה את אופי הלימוד. 2) באותה תקופה היו מעט מאד זרים, והנטייה היתה לעבוד בסגנון היפני המסורתי, כלומר קבלת פציעות כדבר שבשגרה. עד היום, כאשר מדובר על אימון בין יפנים ליפנים, קורה הרבה שאמן לחימה יבוא וממש יתקוף מורה בדוג´ו אחר כדי לבדוק האם הוא שווה. אם אותו מורה שבר לתוקף יד - התוקף מייד יבקש להתקבל כתלמיד. זה חולני, אבל ככה זה עם היפנים. עם התפשטות האמנות לעולם ובעיקר לארה"ב, השתנתה הגישה והותאמה לצרכים של אמני לחימה שאינם יפניים. כיום לוקחים תרגיל ועושים אותו רק 80%, כי מעבר לזה יש שחיקה או פציעה. לגבי "עבודה נכונה" - מי שעבד נכון לא נפגע באמת, רק פגע... אין מה לעשות, אנחנו חיים בעולם אחר כיום.
 

budoka

New member
אני כן מסנגר

הטענה כאילו מרוב שבנינג´יצו עושים הכל לא עושים שום דבר כמו שצריך לא מקובלת עלי. זה הכל פונקציה של אימונים. קל יותר להתאמן רק על פונקציה אחת, אבל אם אתה נלחם טוב רק בעמידה ובקרקע אתה לא יודע כלום, אתה DEAD MEAT. כנ"ל לגבי ידע רק בעבודת קרקע. כנ"ל לגבי נשקים. לוחם אמיתי מסוגל להילחם בכל סיטואציה. בדקתי את זה הלכה למעשה בדוג´ואים של שיטות אחרות, ותאמין לי, זה עובד. אז נכון שצריך להתאמן יותר בשביל להגיע לרמה הזו.
 
אני נגד הניסיון לבחון שיטות בודו על

סמך היעילות שלהן. אני מתאמן בג´ודו ובאייקידו ולעולם לא אשלה את עצמי ואטען שאחת מהן מספקת הגנה לכל מצב לחימה אפשרי. הקונספט של בודו הרבה יותר רחב מאשר רק שיטות להגנה עצמית. הגנה עצמית היא רק פן אחד שלהן, אם בכלל. המטרה היא לקחת תחום מצומצם אחד - היאבקות, לחימה בכלי נשק מסוים וכו´ ולנסות להגיע בו לשלמות טכנית שמובילה גם לשלמות רוחנית. אם אתה עוסק בהרבה שיטות, והכל מתוך ראייה של הגנה עצמית, אין ספק שזה ממש לא אותו דבר, ולכן אין מקום להשוות בין זה לבין שיטות הבודו השונות. לכן, אנחנו רואים שאומנויות הלחימה היפניות, שבראשית דרכן הכילו שיטות שונות שאוגדו תחת אסכולה אחת עברו בתקופה יותר מאוחרת לשיטות שמרוכזות בנושא אחד, ולבסוף הבודו המודרניות -gendai budo - שהן אף יותר מצומצמות. מהבחינה הזו, אני לא רואה שום מקום להשוואה בין שיטות כזו של האצומי לג´ודו, אייקידו, איידו or what ever. לורנס
 

budoka

New member
דרך שונה להשגת אותה מטרה

בבודו טאיג´יצו ממשיכים לקיים את התפיסה של אפקטיביות, ביחד עם ההחלטה לא להתמקד בנושא אחד ויחיד. זו לא שיטה של "מדיטציה דרך תנועה", אבל בכל זאת, מעצם המאמץ וההשקעה של שנים של אימונים וחקירה של קאטות, טכניקות ועקרונות, כן מושג אפקט של שיפור עצמי. השיטות שבהן בחנתי את עצמי היו שיטות של FULL CONTACT, כגון ג´וג´וטסו וקראטה קיוקושינקאי, שבהן ממילא מקיימים קרבות. לא ניסיתי להלביש את אספקט האפקטיביות איפה שבמוצהר אין התייחסות לנושא. פשוט יישמתי את הידע שרכשתי בבודו טאיג´יצו במסגרת הקרבות במקומות האלה. האימונים בדוג´ואים האלה עזרו לי לאשר לעצמי שהשיטה שבה השקעתי שנים רבות היא שיטה שהטענה שלה לאפקטיביות היא לגיטימית. שים לב, לורנס, שלא בחנתי את השיטה שלי כדרך של בודו ביחס לבודו אחר. כל מי שמפתח את הרוח דרך אימונים, ולא משנה אם הם ריאליסטיים לחימתית, הוא איש בודו ואין דרך (וגם אין סיבה) להשוות בין בודו לבודו בהקשר הזה.
 
אוקיי, מקובל, אבל איך בדקת את

האפקטיביות של בודו טאיג´יטסו מול קראטה קיוקושינקאי? ג´וג´וטסו אני יכול להבין, אבל קיוקושין? אנא הסבר.
 

budoka

New member
כמובן במסגרת החוקים במקום

בכל מקרה, בדקתי בעיקר טאי סבקי, מקצבים שבורים כפי שהכרתי מבודו טאיג´וטסו, טכניקות KOPPO (מכות לנטרול/שבירת גפיים) וטווחים, וגם את הרמה האישית שלי ביצירת הזדמנויות וב-"קריאת" היריב. לא הטלתי ולא עשיתי בריחים, כמובן. בג´וג´וטסו, דרך אגב, גיליתי (שוב) עד כמה זה קשה לתפוס בריח באמצע קרב, למרות שחיפשתי במודע הזמנויות. בסופו של דבר, כל פעם שכן הצלחתי לארגן הטלה ו/או בריח, הקרב נגמר שם. חשוב לציין, שקרבות השוואתיים לא היו הכל בשבילי במקומות האלה. גם למדתי ממה שהיה לסגנונות האלה להציע, לדוגמה לקחתי מספר תרגילים מהחימום של קיוקושינקאי והכנסתי אותם גם אצלי מדי פעם.
 

אוראיין

New member
יניב זה מאוד מסוכן להטות את הראש

זה יכול לגרום ללחץ על החוליות ולשחוק אותן כמו הפיקה ואז יהיו ך כאבים בצאוור ואתה לא תוכל להזיז אותו
 

orii

New member
לא למתוח, להרפות...

אצלנו באחד מתרגילי הצ´י קונג אנחנו עושים סיבוב שלם של הראש. סיבוב כזה בהחלט יכול להיות מסוכן אם עושים אותו בכח תוך הפעלת מתח. אנחנו מבצעים את התרגיל כשהכח המניע הוא משקל הראש: מרפים את הצואר ונותנים לראש להסתובב לאט לאט סביב. התרגיל לא מומלץ לעשות ללא הדרכה ראשונית. התרגיל מאוד מרענן וכייפי.
 

SideKick

New member
זה לא המה, זה האיך...

כמי שעוסקת ומלמדת פלדנקרייז (בנוסף לאמנויות הלחימה), אספר שאפשר ורצוי לסובב את הראש גם לאחור, אולם תלוי איך. בגלל מבנה חוליות הצוואר צריך לזכור שאפשר לכופף את הראש לפנים, אבל רק להטותו לאחור. לכן, סיבוב הראש לאחור צריך להיות בזהירות ותוך כדי שמשאירים מרווח גדול בין אחורי הראש לבין הצוואר. פטנט נפלא לצורך כך הוא הדימוי של תפוח או כדור טניס (אפשר לנסות את זה בבית עם החפץ עצמו). להטות את הראש לאחור ולדמות שיש לכם בין אחורי לבין הצוואר כדור טניס או תפוח. הדימוי לא מאפשר את ה"שבירה" של חוליות הצוואר לאחור, אלא דואג להשאיר מרווח בריא לחימום החוליות מבלי להזיק להן.
 
למעלה