אכן, כאן הבעיה, כפי שציינת תפישת
העולם שלך. איני באה לחלוק על תפיסת העולם שלך, רק לחזור ולציין לך= מהו המחיר, בנוגע לשינה, שמשלם יובל וגם אתם משלמים. זהו מחיר יקר, במיוחד ליובל, שצריך עוד להתפתח. אתם כבר התפתחתם די הרבה, למרות שתמיד יש מקום לעוד. לגבי אכילה ליד השולחן- יש לה היביטים בטיחותיים(ראי הוראות של "בטרם"). ילד שהולך עם אוכל בפה, עלול ליפול, עלול להחליק, עלול להחליט לרוץ- ואז יש בעיה כאשר יש לו אוכל בפה. כל זה מעבר להרגלי אכילה, נימוסי שולחן, אי לכלוך הבית באוכל. האם נראה לך שהוא לא מאושר בגן משום ששם הוא הולך לישון כאשר משכיבים אותו לישון, או אוכל ליד שולחן, כמו שאר הילדים? אני שומעת הרבה הורים כותבים ומדברים על "זרימה" עם הילד, ועולות לי תמיד הרבה מאד שאלות לגבי מהות הזרימה, סיבותיה המודעות והלא מודעות, והמחיר שכל השותפים למושג ה"זרימה" בסופו של דבר משלמים. אני " זורמת " עם הפעילות המשחקית, קוגניטיבית, יצירתית של הילדים. אני הולכת אחריהם. אני לא מובילה. לפעמים, אני גם יוזמת פעילויות, אבל במינימום, וזורמת אתם בפעילות שהם יוצרים מהפעילות שהוצעה על ידי. אבל אם משהיא תמשוך שערות לילד אחר- לא אסכים שזה ימשך=לא אזרום. אם משהיא מחליטה לנגן על הפסנתר בעודה עומדת על הכורסא(עליה מותר ואפשר לעמוד), אני אזהיר, אסביר מדוע לא מנגנים בפסנתר מהכורסא, ואסגור את הפסנתר. הצעד לא מעורר צעקות, לא מעורר אי נעימות. אם היא היתה ילדה אישית שלי, הייתי מאפשרת לה ללמוד מהנסיון(תוצאה הגיונית/טבעית) = מה קורה כאשר מנגנים בפסנתר כאשר עומדים על הכורסא = נופלים מהכורסא. הילדה מנסה אותי פעם אחר פעם, וכבר למדה את המילה לסגור= הרווח כולו שלה. אם היא תרצה להזיז את שולחן האוכל כאשר שאר הילדים יושבים מסביב= לא אסכים. אמצא פתרונות טכניים שלא יאפשרו לה פעולה זו. מצדה= מאד מעניין להזיז קדימה ואחורה את השולחן העגול,לשמוע את הרעש, לראות איך האחרים בוכים... יש ילדים, המגיעים אלי, עם קשיים בהרדמות, כל כך "מבוססים" שאיני עושה דבר פרט להנחת הילד העייף במיטתו, כאשר הוא לידי, והוא יושב או עומד במיטה, שקט או בוכה, ובסוף אחרי ניקור ארוך- נרדם. היה לי ילד, שהיה עומד שעה, מנקר בעמידה, רגליו שהיו מאבדות מהטונוס שלהן עקב תהליך השינה, היו מתכופפות, והוא היה כמעט נופל לישיבה. המסכן, התעורר, המשיך לנקר, עד שניקר מספיק חזק כדי ליפול ולהרדם. הוא למד להרדם בכוחות עצמו, הוא היה מאד נינוח מכך שישן, ויכול היה לשחק ולחקור את העולם. כאשר לא ישן, היה עסוק בלבכות, בלא לעשות דבר, משום עייפותו הרבה. לא רק אחד כזה שהה אצלי, היו עוד, והייתי מדווחת להורה שהילד בוכה לעיתים קרובות, לא חוקר, לא משחק, רק שומר על מעט כוחותיו להחזיק מעמד. אני לא חושבת שילדים שלומדיםאצלי לישון, מסכנים, באותה מידה, כמו הרבה הורים, אני לא חושבת שאם הם לומדים שאוכלים ליד השולחן- הם מסכנים. אני, באופן אישי, משום בעיה התנהגותית שלי- הבאתי על עצמי השמנה מיותרת , שיכלה להגיע למצב של סיכון קרדיאלי (לבבי). למה בעיה התנהגותית? מגיל צעיר מאד, מאז שאני קוראת, אני חייבת לאכל משהו יחד עם קריאה (איך נראים הספרים של ילדותי...). כאשר גדלתי, וחילוף החמרים שלי אינו כפי שהייתי צעירה, וגם כמות האנרגיה שאני מוציאה בעבודתי במשפחתון- אינה זהה לעבר- החלטתי לפנות לדיאטטיקנית קלינית. מעבר לכך שנתנה לי דיאטה להורדה במשקל, למדתי "לאכל על מנת לאכל", ולקרוא בלי חתיכת מאכל ביד או בפה. הבעיה היא התנהגותית, התוצאות הן פיזיות ורגשיות= השמנה, דימוי עצמי שנפגע... דסי לתפיסתי- לא מגיע לו מצב כזה. מגיע לו להנות מהסביבה החברתית, הרגשית, הלימודית בה נמצא.