זקוקה לעצתכם

[ode]

זקוקה לעצתכם../images/Emo92.gif

אני מאד מתלבטת בימים אילו בכל הנוגע לעבודה והקשר שלי עם בתי.אולי תוכלו להביע דעתכם בנושא ותעזרו לי לגבש דיעה. אני עובדת במשרה מלאה, יש לי משכורת יחסית טובה, רכב, טלפון נייד ותנאים טובים, אבל.... אני לא אוהבת את מה שאני עושה והכי גרוע- אני מרגישה שאני לא מקדישה מספיק זמן לבתי בת השנה. אני רוצה להיות איתה יותר, לראות איך היא גדלה,להשקיע בה יותר ולא להגיע ב- 17:30 (במקרה הטוב) הביתה כשאני מתה מעייפות וללא אנרגיות. חשבתי אולי על חצי משרה עד 13:00 אבל אני חוששת מההשלכות של זה על מצבנו הכלכלי. ברור לי שבסופו של דבר ההחלטה היא שלי בלבד, אבל בכל זאת- מה אתם הייתם עושים במקומי?

 

[b e c k y]

באמת התלבטות קשה

וכל מי שיש לו ילדים מוצא את עצמו מתלבט באותה סוגיה לפחות אחת לחודש

אני לא יכולה לעזור לך להחליט אבל אני יכולה לתת לך נקודות להתיחסות. הראשונה היא שנכון שיש משמעות כלכלית להפסקת עבודה או לחצי משרה אבל גם ההוצאות שלכם ירדו. את יכולה לבשל יותר בבית ולקנות פחות מוכן, את משלמת פחות לגן או למטפלת, צריכים פחות בגדים ופחות עזרה בניקיון בבית כי יש זמן לעשות את הדברים האלה לבד. הנקודה השניה היא ההבנה שהילדים שלנו יהיו קטנים ויזדקקו לנוכחותנו רק מס' שנים מצומצם. אחר כך הם גדלים והופכים לעצמאיים. זו ההזדמנות שלנו להיות איתם, להנות מהם. לתת להם כל מה שאפשר. עוד לא פגשתי אישה שהצטערה שהיא לא עבדה יותר קשה כשהיתה צעירה אבל פגשתי המון נשים שהצטערו שלא הספיקו להיות עם הילדים הקטנים שלהו בשנים הראשונות.

 

[אמא של נועהלה]

אולי זה יעזור

אודליה היקרה ברור לכולנו שהמטרה שלנו זהה-טובת הילדים, השאלה היא על מה אנחנו מוכנים לוותר. אני החלטתי להישאר עם נועל'ה בבית עד היום אבל גם שילמתי על זה מחיר כלכלי ולפעמים גם מחיר איבוד שפיות זמני…. כיום אני עובדת בחברה שהתחברתי עליה גם בעיקר בגלל שהמניע המרכזי של הזוג שהקים אותה הוא להדק את הקשר בין ההורים והילדים. אם את לא שלמה עם עצמך כדאי שתשקלי שינוי אבל בינתים החברה שלנו יכולה לספק לך פתרון ביניים. להיות בעבודה וגם בבית, לשלב בין הקרירה, שעות הפנאי והילדים. ואני מתכוונת לפתרון של לשים מצלמות ולראות את הילדים מהמחשב בעבודה בכל פעם שאת נקרעת ומתגעגעת. תחשבי על זה ובכל מקרה אני מאחלת לך להיות שמחה עם כל החלטה שתעשי.

 

[דליה.ד]

למעשה זו ההתלבטות

של חיי האם המודרנית, שאני מניחה שרוצה לעבוד ולהתפרנס כדי לא להיות תלויה באף אחד אחר, להתקדם מבחינת קריירה (וזו בהחלט לא מילה גסה) ולאפשר לה ולבני משפחתה רמת חיים גבוהה יותר. הייתי מציעה לך, כדי להרגיש יותר טוב לנסות לנהל את הזמן שלך ביעילות, כך שהזמן עם הילדה יהיה באמת הזמן שלה ללא הסחות דעת (בישולים, נקיונות, טלפונים, ענייני עבודה) אם יש לך יום חופשי נצלי אותו להשאר עם הילדה בבית או לבלות את חלקו עם הילדה. וכמובן סופי שבוע וחופשים יזומים שתוכלי לנצל לבילוי זמן משמעותי. לפי דעתי, לא הכמות קובעת! כי את יכולה לשהות במחיצת ילדך יום ולילה ולעסוק במליון דברים אחרים ולמעשה באמת השקעת בו רק חמש דקות. ויכולה להיות חצי שעה של משחק עם הילד, או שיחה, או טיול, או רביצה במיטה שהיא הרבה יותר משמעותית וחשובה בעיני.... וזו דעתי שלי בלבד כמובן! ואני אם עובדת במשרה מלאה, אם לחמישה, מתנדבת גם במסל"ן ומוצאת זמן לכל ילד מילדי ואפילו לעצמי! הנה למשל עכשיו שיש לי חצי שעה באינטרנט אחרי שככל אחד כבר ביקר באיי סי קיו שלו וכו'...

והספקתי ללכת עם הבן (13)לפסיכולוגית (אחרי העבודה) ועם השני (6) הכנתי ארוחת ערב, והגדולה מיינה איתי כביסה (והיה כייף, היא סיפרה לי על בית הספר, היא בת 15) והקטנה שמעה ממני סיפור והיא כבר במיטה, והגדולה מכולם פשוט לנה היום אצל חברה....אז הכל שאלה של ארגון וניהול זמן בצורה יעילה. ואחרי הנאום הזה אני עפה למיטה....

 

[א מ ם של תמרה ומיכאל]

מחזקת את דבריך

שלום לכולכם אני אם לבת בת 4.5 ובן בן 1.6 הוא עם מטפלת, בדרך לגן ויונק המון והיא בגן עד 13:30 ועכשיו הקמתי חברה חדשה. אני תומכת במרינה לגבי אפשרות התיעוד במצלמה ואני עושה את זה עם הילד שלי וזה עוזר לי להיות נוכחת גם כשאני לא ממש פיזית שם. זה מקל על המצפון ומקריב אותי לרגעים שאחרת הייתי מחמיצה. חוץ מזה בסוף כל יום יש לי סרט ערוך ומשגע של כל מה שעשו ילדי.

 

[ode]

האופציה של התקנת מצלמה לא

רלוונטית עבורנו משתי סיבות. אחת- דניאל נמצאת אצל המטפלת בבית ושתיים- לראות אותה במהלך היום דרך מצלמה רק יגביר את תחושת התסכול שלי.היום מספיק שאני רואה תמונה של דניאל בעבודה כדי שיהיו לי דמעות בעיניים.

 

[אלונה אמא של אורי]

אני יכולה לספר לך מה אני עשיתי

ובכל זאת שוב זה עניין אישני נורא כשאורי נולד עזבתי משרה שיכולתי לצמוח בה הבטיחו לי קידום בחברה שהיתה בראשית דרכה והיה באמת מקום להתקדם ולהתפתח אבל זה לא מה שאהבתי לעשות באמת ועל להיות עם אורי שום רכב או נייד לא יכלו להתחרות ועזבתי אני חייבת לספר שמאז מצבנו הכלכלי ממש לא טוב ומהבחינה הזאת שלמנו מחיר יקר על בחירתי

 

[חגית אמא של אלה]

הדיעה האישית שלי...../images/Emo20.gif

כל חיי השתנו עם ההריון, הלידה והאימהות. הייתי במסלול מסויים, בדרכי ליעד די בטוח, חיים מקובעים וברורים. וכמעט בן לילה, הכל התהפך. החיים שלי פשוט היו פתאום של מישהי אחרת. אז כמובן שדעתי בענין, כמו כל הודעה אחרת פה בפורום, היא אישית ואפשר לדון אבל לא לנסות להתווכח. לי קשה לראות את הענין של "חמש דקות איכות" ביום. זה לא נכון בעיני. א-ב-ל אני מודעת היטב שלא לכל אחת מתאים יותא מזה. אני לא מבינה את זה וכמובן לא מזדהה, אבל ככה זה. אז במקרה שלך נשמע כאילו את יודעת מה את רוצה ו"רק" מחפשת חיזוקים. יש בדר"כ צמצום הוצאות כשהילדה בגן רק חצי יום ולפעמים זה מתקזז איכשהו עם חצי מישרה שלך. ואין כמו להיות שם בשבילה ולא להסתפק בלעשות לה אמבטיה ולהשכיב לישון. גם ציינת שאת לא נהנית בעבודתך, שזה לפי דעתי עובדת מפתח בהחלטה. גם אני עובדת בחצי מישרה ושולחת את בתי לגן פרטי מצויין. העקרונות שלי עולים לי ביוקר ואני לא חיה ברווחה כלכלית ואפילו לא במקום משלי. זאת הקרבה יומיומית, אבל אני שלמה איתו כי סדר העדיפויות שלי הוא שונה. קצת קשה לי עם אנשי הקריירה שפוגשים את ילדיהם לשעתיים ביום. שנים לפני שהייתי לאמא, עבדתי בחינוך. עם הזמן למדתי לזהות בקלות ילדי מפתח ולעומתם- ילדים מסוג שונה. הסוג שאני מעדיפה שבתי תשתייך אליו. לדעתי את צריכה ללכת עם לבך כי זאת תקופה שלא תחזור ויהיה חבל להעבירה ברגשי אשם ןתחושת הפסד.

 

[ode]

חגית, את מבטאת פה בדיוק

את מה שאני מרגישה. לפני דניאל בכלל לא יכולתי לחשוב על עצמי כאמא. כל מעייני הוקדשו לעבודה ולקריירה. עבדתי 13 ו-14 שעות ביממה בלי שום בעיה והשקפתי היתה שהעבודה שאני עושה היא זו המגדירה אותי כאדם. היום דעותי השתנו ב- 180 מעלות. אני בהחלט מגדירה את עצמי "אמא של דניאל" ואני גאה בכך. האמת היא שאת צודקת כשאת אומרת שאני בעצם יודעת מה אני רוצה. אם הייתי הולכת לפי הלב- הייתי ברגע זה קמה ועוזבת...

 

[נאוה פרנס, נטורופתית]

../images/Emo6.gif שאלת ה- 1,000,000 דולר!!

אני לא מכירה אימא שלא נקרעת בין פרנסה, חינוך ילדים, והתפתחותה האישית. הנשואות צריכות להתחשב גם בבן זוגן שגורם שואב תשומת לב. מישהו משלם בדרך כלל את המחיר. לרוב האישה או הילדים החלטה קשה שאף אחד לא יכול לעזור לך לקבל. רק אולי להקצין או להוסיף שיקולים אני חד הורית, עצמאית שעובדת מעט, מצב כלכלי על הפנים וילד בחינוך ביתי. יותר עבודה = פחות זמן בבית, פחות זמן פנוי. לשלוח לבי"ס זו לא אופציה

להיות תלויה כלכלית באחרים - די!!!!!!!! אין לי עצות חכמות

 

[nbh]

ללכת עם התחושה הפנימית שלך

כי עדיין לא גילו לנו את הפטנט למחזור שני "לתיקון" ואם כבר מגיעים ל"תיקון" זה בגלגול אחר מבלי שנהיה מודעים לו אפילו.

 

[רותם ושו]

מה שקרה אצלי

הלבטים שלך מאד מוכרים וטבעיים ואני עצמי עברתי אותם בקיץ האחרון. כשהתאומים שלי היו בני 4 חודשים וחצי חזרתי לעבודה, גם כי לא היה לי קל בבית, לקח לי הרבה זמן לעכל את עובדת היותם שניים, וגם לא היה לי נעים (??!!) כלפי העב', אחרי שהייתי חודשיים וחצי בשמירת הריון ועוד חופשת הלידה. בכל אופן חזרתי לעבוד והיה לי מאד קשה. מצד אחד העבודה מעולם לא היתה משהו שמאד אהבתי, מצד שני באתי בחמש וחצי הביתה והרגשתי שאני לא מספיקה לראות אתה ילדים, שהלכו לישון בשבע-שבע וחצי כל ערב. אחותי אמרה לי: למה שלא תפסיקי לעבוד. הא? לא חשבתי על זה בכלל. התחלתי לחשוב על זה, לשאול אנשים, לחפש חיזוקים... הגיע לידי אז גליון של "באופן טבעי" ומישהי כתבה שם על לבטיה שלה, ואיך היא "הלכה על זה". החלטתי לדבר עם הבוס, ולבקש מה שנראה לי בלתי אפשרי, לרדת לחצי משרה. להפתעתי הוא היה מאד מבין! ומדובר באדם מאד תוקפני ועצבני... הוא אמר לי שאשתו היתה עם כל הבנות שלהם והוא חושב שזה נהדר. הוא הציע לי שבועיים חופשה ללא תשלום, כדי שאראה אם זה באמת מתאים לי. יצאתי לחופשה, פיטרתי את המטפלת שגם כך לא סבלתי, והיו לי שבועיים נפלאים. כשהם הסתיימו התפטרתי. אני בבית מאז שהילדים היו בני 10 חודשים ועובדת קשה כפי שלא עבדתי בחיי. קושי פיזי, רגשי. אני מסיימת את היום הרבה פעמים סחוטה, על ארבע. ומנגד, אין לי שמץ רגשות אשם לגבי הזמן שלי איתם, כמה אני מבלה איתם וכו' . אז איך אסכם?זה מאד אינדיוידואלי. אני העדפתי לרדת מעט ברמת החיים ולהיות איתם ואינני מתחרטת כלל וכלל.

 

[מצופלח]

המלצה.

דבר ראשון, תקראי את הספר "אבא עשיר אבא עני" של רוברט קיוסאקי. ספר מומלץ בחום, אפשר למצוא אותו בכל חנות ספרים טובה ובכל ספרייה. הספר מדבר על הכלכלה המודרנית ואיך להתמודד איתה. דבר שני, תכנסי לאתר שלי (הכתובת בחתימה) ותשקלי את ההצעה שם. סליחה שזה נראה כהודעה פרסומית, אני לא יודע איך לנסח אחרת. אבל בואי נגדיר זאת ככה: עד שאמא שלי לא עזבה את מקום העבודה שלה ועברה לעסק שלנו, אני גדלתי באופן עצמאי - היום אני נתקל בבעיה קצת שונה... אני רואה אותה יותר מידי! דיי! תגאלו אותי מייסורי

שלכם באהבה, תם.

 

[כחול שמיים]

דוגמא יפה לשאלה של b e c k y

b e c k y שואלת על מה אנחנו מוותרות או נאלצות לוותר מרגע שבאים הילדים לעולם. כאן עומדים אחד מול השני אהבתך לביתך והימצאות במחיצתה מס' שעות רב יותר במהלך היום מול עבודתך שאינה מספקת אותך מבחינה ריגשית (את לא בדיוק אוהבת את מה שאת עושה) אך מייצבת אותך מבחינה כלכלית. אין דבר ששווה לעומת הזמן במחיצת הילדים לעומת זאת לפעמים כל כך רוצים את הזמן הזה שקצת נחים מהטיפול והדאגה. אני חושבת שאם יש לך אפשרות לקצץ מעט במשרתך לטובת ילדתך זה דבר נהדר, אך חישבי טוב מה יקרה אחרי חודש או חודשיים או חצי שנה כשיימאס לך להיות בבית כבר משעה 13:00 . לפעמים, קיצוץ בשעות עבודה יפתח לך חלון זמן בו תוכלי להיוודע לתחומים אחרים, לדברים אחרים ומי יודע אוליי פתאום תזדמן לך הזדמנות פז למקום עבודה חדש עם עבודה שתאהבי. אבל גם יכול מאו להיות שלא יקרה כך. השאלה שאת צריכה לשאול את עצמך, עד כמה באמת תצטרכי להצטמצם כלכלית לעומת עד כמה נורא העניין שאת מגיעה מאוחר הבייתה ופוגשת את ביתך בשעה 17:30. אם ביתך במסגרת חינוכית / טיפולית כלשהי הרי שבשעה 13:00 בד"כ הולכים לישון צהריים האפרוחים, אז גם אם תהיי איתה בבית לא בדיוק תבלי עימה "זמן איכות". מה שלי נראה זה שאוליי קשה לך לחזור כל כך מאוחר הבייתה ואת עייפה מאוד בערב ובקושי מצליחה להחזיק את עצמך יותר מאשר הזמן שאת לא מבלה עם ביתך. רגע, שנייה לא לכעוס עליי. זה בסדר. כמעט אצל כל האמהות זה כך. חוזרות מאוחר מהעבודה עם העייפות שהצטברה עוד מיום אתמול ומשלשום ומשבוע שעבר ומר מצפון מתיישב לנו קצת על הלב ולוחץ "את אמא לא משקיעה". אם את מסתדרת עם מעסיקייך נסי לפנות אליהם בבקשה לקצר את יום העבודה שלך בשעה או שעתיים ובמקביל נסי לשכור מישהי שתעזור לך בעבודות הבית וכך כשתחזרי מהעבודה תתפני לביתך עם קצת יותר כוחות. ****** בטח בילבלתי אותך עוד יותר.....

 

[ענת בן צבי]

האמת שלנו.

אני ובעלי קצת החלפנו תפקידים. כשבחנו להביא ילד לעולם היה ברור שעדו בעלי מאט את הקצב ואני ממשיכה עם הקרירה שלי. אני המפרנסת אצלנו וגם בעלת אמבציות גבוהות יותר בתחום המקצועי. עדיין כשילדתי ונשארתי בבית את חופשת הלידה הייתי מלאה ספקות. כל כך רציתי לעזוב הכל ולהיות רק אמא אבל אני גם רוצה להגשים את עצמי. אז בעלי עבד בבית, סבא של יותם שמר עליו יום בשבוע אני עבדתי בשבת ושמרתי על יותם (יום שהיה רק שלנו) ביום ראשון.. כשיותם היה בן שנה הוא דרש גן - ביקש וקיבל אז כל התוכניות שלנו הוקפאו עד לגיל בית ספר... ככה שזה לא רק עניין של מי ההורים אלא גם מי הילד. כחומר מחשבה נוסף אומר מה שבעלי אומר: אדם שלא מגשים את עצמו (וכל דרך ועיסוק לגיטימת בעיני) נותן לילד הורה מתוסכל. אנחנו תמיד נעבוד קשה תמיד נלמד ויחד עם זה נהיה הורים. במערכת בלי זמן מוצאים זמן (כפי שאמרה דליה)...