זקוקה לעצה

[MidLIFEcRISIS]

זקוקה לעצה

שלום לכולם.
זה עומד להיות ארוך אז אני מודה מראש למי שיקרא עד הסוף כי אני ממש זקוקה לתובנות.
בת 38, אקדמאית, מקצוע חופשי. נשואה פלוס שלושה. עבדתי במקצוע שלי כמה שנים כשכירה. אני הייתי מרוצה מהעבודה והבוסים שלי היו מרוצים ממני... ואז עקב נסיבות חיים התפטרתי והקמתי עסק עצמאי. העסק כשל. הסיבה לכשלון היתה האישיות של בעלת העסק

בגדול אני בנאדם שיוצא לרחוב בלי אמונה בעצמו וביכולת שלו, שרואה את עצמו רק דרך העיניים של אחרים, ברמה קיצונית. ובכל פעם בו אני צפויה לעמוד בפני ביקורת או דחייה אני פועלת בדרך המאד הגיונית של הימנעות

. זה כמובן מאד לא בריא לעסק שדורש יוזמה ותנועה מתמדת קדימה ובמקרה זה היה מנוהל ע"י עלה נידף, שללא הפידבק החיובי היומיומי של הקולגות שקיבלתי בעבודה הקודמת נבלתי. הפידבק היחידי היה מלקוחות אבל הנחתי מראש שהוא יהיה שלילי ופשוט נמנעתי ממנו. וכך העסק דעך עד שסגרתי אותו לפני שנה. מאז אני בבית. הילדים שלי קטנים עדיין אבל כולם כבר בגן/בי"ס. מערכת היחסים עם בעלי שתמיד היתה טעונה הגיעה לפיצוץ על רקע האבטלה שלי. בעלי סובל מהתפרצויות זעם ומנטייה להאשים אותי בכל דבר קטן או גדול שקורה לנו. לפני כחצי שנה פנינו לפסיכולוגית שתעזור לנו עם הבכור, ילד ADHD חכם ובודק גבולות באופן תדיר

ואחרי בערך שלוש פגישות הפסיכולוגית הגיעה למסקנה שהבעיה היא לא בהעמדת הגבולות אלא בדינמיקה בינינו, ההורים. באותו שבוע היתה התפרצות מאד קשה של בעלי בגלל כתם על חולצה שלו, התפרצות שטלטלה אותי כך שהכל צף למעלה ומאותו רגע לא יכולתי להדחיק יותר. (חייבת להדגיש שלא מדובר באלימות פיזית אבל בהחלט באלימות מילולית) הטיפול הפך לזוגי וידע טלטלות ותהפוכות. במהלך הטיפול העליתי את הרעיון שנעבור לפגישות נפרדות על מנת שכל אחד מאיתנו יעבוד על הדברים באישיות שלו שמפריעים גם לדינמיקה הזוגית ובכלל. הפסיכולוגית היתה נגד, אמרה שאי אפשר להפריד בינינו, שאנחנו מאד מחוברים וכל אחד משפיע על השניה ולהיפך.
עברו כמה חודשים ואפשר לומר שהמצב השתפר. עוצמת הלהבות בינינו ירדה, יש פחות התקפי זעם מצידו וכשיש אני כבר לא משותקת מולן ומטפלת בהן בצורה יותר יעילה. ואז עלתה השאלה מה הלאה. בעלי מאד מתוסכל מזה שאני "יושבת בבית ולא עושה כלום" ולמרות שלא הייתי קוראת לטיפול בילדים ובבית "כלום" אני בהחלט מסכימה איתו שעלי למצוא עבודה. לא חונכתי להיות עקרת בית, משפחתי קידשה את העבודה והחריצות ואני בהחלט מרגישה שהבחירה להשאר בבית היא לא מרצון עז להגיש לילדים שלי מדי יום אוכל טרי אלא מפחד להתמודד עם העולם העוקצני והביקורתי, עם הדחייה והשיקוף הלא נעים של תכונותי השליליות, דבר שמועצם בתהליך חיפוש עבודה. איבדתי את האמונה שאני מסוגלת לעשות את מה שלמדתי או משהו ברמה שלו וכשמציעים לי עבודות שלא דורשות הכשרה אני מתרסקת לחלוטין מהמחשבה שכך אני נתפסת בעיני הסביבה - וממשיכה לעשות את מה שהורגלתי לו בשנה האחרונה - כלום.
היום הייתי אצל הפסיכולוגית לבד כי בעלי נסע בענייני עבודה. לפני שאני ממשיכה רק אציין שאני אוהבת לבוא אליה, גם לבד וגם יחד עם בעלי, שיש לי אמון בה ואני משתפת פעולה באופן מלא ולא מסתירה דבר. הפגישה הנוכחית היתה טעונה מאד וטלטלה אותי קשות. בשורה התחתונה היא אמרה שהבעיה שלי היא לא חוסר הביטחון אלא אי העשייה שנובעת מחרדה והיא ממליצה על אחת משתי האפשרויות - פניה לפסיכיאטר לצורך קבלת טיפול תרופתי נוגד חרדה או לשים את הרגשות בצד ולעבוד בשיטה הקוגניטיבית-התנהגותית.
היה לי מאד קשה לשמוע את זה. הרגשתי למעשה שהיא מוותרת עלי, שאני די חסרת תקנה. שהשריטות באישיות שלי מרודדות לכימיה פשוטה ואני באה מתחום הביולוגיה - אני מבינה את מנגנון הפעולה של התרופות האלה וממש -ממש לא חושבת שאני צריכה לקחת אותן.ואני לא יודעת מה לעשות עכשיו. אני לא הולכת לקחת את התרופות האלה. מה גם שאני לא בדיכאון (גם היא מסכימה שאני לא) אני טיפוס אופטימי במקור, זוכרת תקופות שהיה לי טוב ויודעת שיכול להיות לי טוב שוב. אני יודעת שהמפתח נמצא בידיים שלי אבל אין לי מושג איך להשתמש בו ואיזו דלת לפתוח. ציפיתי בטיפול למצוא יד מכוונת, מישהו שיאמין בי ויעזור לי להאמין בעצמי בלי קשר לפידבקים של הסביבה. חשבתי שאם אהיה חזקה יותר אוכל לעמוד בפני הדחייה והביקורת שנמצאים בשפע שם בחוץ ולקדם את עצמי למקום טוב יותר. לא ציפיתי לשמוע שכדור יתקן אותי...
אני מרגישה לא קוהרנטית כרגע אז לא אוסיף לחפור, רק אשמח לשמוע תובנות, אולי הסבר על CBT כולל דוגמאות? וכל מה שעולה בדעתכם שיכול לעזור.
המון תודה

 

[גרא.]

midlifecrisis,אנסה להתייחס לכמה נושאים

בדברייך,האם יש חשיבות לסדר ההתייחסות,תחליטי את.
ראשית,טיפול זוגי מקובל לעשות עם שני בני הזוג יחדיו,
ולא עם כל אחד בנפרד.משתי סיבות,האחת שלא יווצר מצב
של תחושה אישית או הדדית,שיש קואליציה בין המטפל,למי
משניכם.שנית,יש חשיבות לנוכחות שני בני הזג,חשוב שכל אחד
הדדית,ישמע את דברי בן זוגו.לגבי הילד,שהוא בגיל(?),האם הוא
אובחן כסובל מ-ADHD,האם עבר מבחן tova? n מה קורה איתו
בלימודיו? ולבסוף,נסית ליזום עסק עצמאי,כאשר הרושם הוא שאת
מאד נבוכה,וזקוקה לייעוץ ויד מכוונת. כאן אפשר להציע לך לפנות
למאמן אישי עסקי,שילווה את תהליך השיקום והפריצה קדימה של
העסק הספציפי הזה.לחזור להיות שכירה,עלול להיות קשה מדי,
בפרט שאת מעריכה שיש לך את הפוטנציאל להיות עצמאית,ואת
מרגישה כי הכוונה מקצועית,עידוד ותמיכה בשדרוג הבטון העצמי
שלך,יכולים לשנות את הדינמיקה של העסק שלך,ולהצעיד אותו
קדימה.ב ה צ ל ח ה.

 

[יעל ניסן]

בסך הכל

המטפלת אמרה לך שכדי להביא אותך למקום יוזם, בא בין אנשים, מחפש עבודה, שם עצמו 'שם בחוץ' וכו' היא חושבת שתוכלי להיתרם מעוד איזה boost. או תרופה שתפחית את רמות החרדה ותאפשר לך להיות במקום שכל כך מרתיע אותך, או CBT שידרג עבורך את דרגות הקושי שבחשיפה או העשייה הזו כך שתוכלי לבצע.

היא אומרת לך "מספיק לדבר על זה, להגיד 'ככה אני, אישיות דפוקה, חסרת ביטחון וכו'. הגיע הזמן לקחת עזרה כדי לעבור לפאזת התנסות בפועל ועשייה".

למה זה כל כך טלטל אותך? עוד כמה שנים את רוצה 'לדבר על זה' ולא לצאת ולעשות את מה שצריך כדי למצוא עבודה?

 

[MidLIFEcRISIS]

כי אני לא חושבת

שהתעסקות עם הכימיה של מערכת העצבים שלי תצעיד אותי קדימה. עם כל הכבוד לתרופות, ויש כבוד הן לא פותרות הכל ויש להן המון תופעות לוואי. לגבי cbtאני לא שוללת, רק ביקשתי הסבר בנושא

 

[יעל ניסן]

זה שאת חושבת

שזה לא יצעיד אותך קדימה זה בסדר. מותר לחשוב מה שרוצים.
העיקרון של מה שאמרו לך זה שצריך להפסיק לעשות more of the same כדי לזוז ואין שום צורך להיכנס לשוק מזה. היא לא אמרה לך בשום מקום שהכדור יתקן אותך. כדורים נוגדי חרדה בסך הכל קצת מפחיתים ברמות החרדה כך שלאנשים מתאפשר לקום ולעשות במקום להמשיך להתחפר.
יש אנשים שזה עוזר להם. כאמור, את לא חייבת לעצמך אבל גם אין שום סיבה שתשללי בלי שאת באמת יודעת על מה את מדברת. יכולה להגיד "לא תודה" ולעבור הלאה לבדוק מה זה CBT.

ועכשיו לגבי זה: להסביר פה על CBT זו התעללות. המון להקליד סתם. יש הסברים טובים ברשת. קראי קצת ואם יש לך אחרי הקריאה שאלות קונקרטיות נשמח לענות.

 

[יעל ניסן]

ודרך אגב

גם לעשייה ולהתנסויות בפועל יש השפעה על מערכת העצבים.
וגם לאי עשייה.

כלומר שגם לשבת בבית משפיעה לך על מערכת העצבים... אם כבר העלית את הנושא.
ככל שתשבי יותר זמן כך יהיה לך יותר קשה לעשות דברים אחרים.

 

[נטעוסית]

ל MidLIFEcRISIS

מהדברים שכתבת אני מרגישה שלאו דווקא שיטת הטיפול היא החשובה אלא ההתכווננות לטיפול אישי משלך.
"כל הדרכים מובילות לרומא" ובלבד שתשומת הלב והמושקעות תהיינה מופנות *לעצמך* ולא במסגרת הטיפול הזוגי, אלא במקביל לו, עם מטפל\ת אחר.
בטיפול קוגניטיבי התנהגותי, השפה הטיפולית תהיה ישירה ויוצבו יעדים להשגה, כשבדרך תהיה התייחסות לכל מכשול שעולה - מחשבתי או התנהגותי.
בעיניי טיפול כזה לא שם את הרגשות בצד, אלא דווקא נותן להם הרבה מקום. הניסיון יהיה להבין מה משפיע על הרגשות ומעורר אותם וליצור שינויים בגורמים: אם במחשבה - להבין אלו מחשבות עומדות בבסיס הפחד ולאתגר אותן ואם במעשה - כפי שיעל כתבה, לעבוד על משימות בצורה הדרגתית, ולנתח אותן לאחר מעשה בטיפול. בטיפול מסוג כזה חדר הטיפולים הופך לשדה אימונים בו מתרגלים כלים להתמודדות עם מתחים, אסרטיביות, בדמיון ובמציאות.

 

[galyamim]

היי, לדעתי -בהנחה שהאבחנה של

הפסיכולוגית שלך מדויקת- אז עם כל הכבוד, אין מה להיבהל מכך שאומרים לך ת'אמת בפנים.. אחת כבר הגיבה, ראיתי, משהו דומה- מה, את רוצה למרוח את זה עכשיו למשך תקופה? וואללה אם היא "עלתה על זה" אז זה דבר טוב וכדאי לתת לזה צ'אנס..
וגם- אני איתך בדיעה של הכדורים; אני מאמין שהם מומלצים רק במקרים קיצוניים, כי הם לרוב יותר גורעים מאשר נותנים..
אם את אשכרה "מתרסקת לחלוטין" מאיך שהחברה רואה אותך אז לדעתי זו כבר בעיה אחרת, ולא חרדה. אני מציע שתטפלי בזה אחת אחת, תתחילי מזו היותר עמוקה. תנסי לפשט את זה: מה בת'כלס את רוצה? עבודה של החיים? או פשוט משכורת? לפתח את עצמך (שזה לוקח זמן) ? או לטפל קודם בילדים ובמשפחה? או הכל ביחד, ואז זה בכלל טררם..?

 

[נסחפת עם הגלים]

זה תלוי איזה טיפוס את

האם את מהטיפוסים שאוהבים לחפור ומוכנים להתחתן עם הפסיכולוג לשם כך, או שאת פרקטית ותכלסית ובא לך לצאת לדרך. היום יש תרופות מעולות בלי הרבה תופעות לוואי (כמובן שנגד חרדה אני מדברת על משפחת ה-SSRI'S או SNRI'S ולא על בנזודיאזפינים שממכרים ורק מחריפים את החרדה בטווח הרחוק).