אני מסכימה עם ברי, קודם כל
אני חושבת שיש שני דברים שהם א"ב של פרידות: 1. להרשות לעצמך להרגיש את הכאב. יש הרבה בחורות שמנסות ישר להמשיך הלאה, להעמיד פנים שלא איכפת להן וכל מיני דברים כאלו כשבמציאות, גם אחרי חודש, זה כואב. תרשי לעצמך לבכות, תרשי לעצמך לכאוב, תרשי לעצמך לכעוס. 2. וזה בהמשך לקודם, לא לשקוע בדיכאון. להרגיש את הכאב לאו דווקא אומר להתפלש בצעד של עצמך עד קץ הדורות. חשוב להמשיך בשגרה [ביצפר, עבודה] או ליצור אחת כזו אם אין, אפילו אם זה אומר לקום בבוקר, להתלבש כמו בן אדם, ואז לרבוץ כל היום מול הטלוויזיה. ההדמיה של חיים אמיתיים ונורמליים שומרת עלייך שפויה ומונעת ממך לשקוע עמוק יותר ויותר. אם את כועסת, תכעסי, תגידי את זה לחברות שלך, תגידי את זה לו, לשמור בפנים זה לדעתי, הדבר הכי גרוע שאת יכולה לעשות. דברים שאוגרים בפנים מצטברים ונקרבים והופכים למוגלה, ובחיים שלי זה הדבר הכי נורא שיכול להיות.