שאלה אמיתית -
האם זה הרגיע אותך לגלות שהמשטרה חושדת שהרוצח הוא האב? קראתי כאן בפורום הורים שאומרים שככל שהדבר נורא, הם נרגעו למשמע הידיעה שהחשדות מתמקדים באב, משום שזה אומר שהסביבה החיצונית היא לא עד כדי כך לא בטוחה לילדינו. אותי אישית זה לא הרגיע. נורא בעיני לחשוב שאב, הדמות שאמורה לספק בטחון לילדה, שבה הילדה אמורה לבטוח ללא סייג, לאהוב ללא תנאי, יוכל לרצוח את בתו הפעוטה בדם קר - מבחינה מסויימת הייתי מעדיפה שיסתובב ברחובות רוצח מטורף (ואגב, מסתובבים לא מעט כאלה, שחגורת נפץ כרוכה סביב מותניהם) מאשר לעמוד בפני הידיעה שהורה יכול לעשות דבר כזה לילדתו. אני גם חושבת שהרבה יותר קשה להסביר רצח כזה לילד ששומע על כך בחדשות. ולשאלתך, חשבתי כל היום אתמול איך לענות לך. אני חושבת שזו דילמה שאנו מתלבטים בה משלב מוקדם מאד בהורות שלנו, ושמתעצמת ככל שהילדים גדלים. הבן הבכור שלך היום בן 4 - הוא לא מסתובב לבד ברחובות, לא נמצא במקומות שלא ידועים לך - אבל ככל שהוא יגדל, כך יגדלו הרצון שלו והצורך שלו בעצמאות. הדילמה שלנו היא איך לאפשר להם את העצמאות שהם זקוקים לה, איך לתת להם לגדול להיות אנשים עצמאיים ובטוחים בעצמם, ומצד שני עדיין להגן עליהם (ואני בטוחה שהרצון הזה לגונן על ילדינו לא "נגמר" פתאום בגיל מסויים שלהם). בני הבכור בן 9. הוא נשאר לבד בבית, הוא יורד לבד עם האופניים שלו, הוא הולך לבד לחברים או לצופים, לא תמיד אני יודעת בדיוק איפה הוא נמצא. הוא גילה עצמאות מגיל צעיר מאד, וזה מאד שימח אותי, ועדיין משמח אותי, אבל זה בהחלט העצים את הדילמה בין הרצון שלי לאפשר לו את העצמאות הזו לבין הצורך שלי לגונן עליו. כתבתי כאן פעם בדיון בנושא הזה, שאני לא רוצה להרוס את העולם המושלם שלו על ידי כך שאגלה לו שיש בעולם הזה "אנשים רעים". אבל את יודעת מה? לא אני היא זו שהורסת את העולם המושלם שלו - לצערי, הילדים שלנו חיים היום בתוך מציאות לא ממש נורמלית, בתוך מציאות שבה באמצע תכניות הילדים בטלויזיה מעבירים את השידור לאולפן מיוחד לדיווח על הפיגוע שארע לפני דקות אחדות, בתוך מציאות שבה גם הם חשופים לבדיקות בטחוניות כשהם הולכים עם אמא ואבא להצגה או לסרט או לאכול במקדונלד´ס - לצערי, גם בלי שאנחנו נספר להם את זה, הם מודעים לכך. אז כן, אני בהחלט חושבת שצריך להדריך את הילדים איך לנהוג. אני חושבת שההדרכה הזו צריכה להתבצע מתוך מחשבה מתמדת על הדילמה הזו. אני מצרפת לך
קישור לדיון שבו כתבתי איך אני נוהגת עם ילדי, מקווה שזה יתן לך כיוון. ודבר אחרון - כתבת שאת מאד דאגנית, "גובלת בהיסטריה" לדבריך, ורציתי לומר - אני לא יודעת אם מה שאני אומרת זה בכלל רלוונטי, אבל בטח נורא קשה לחיות ככה, ואולי כדאי לנסות להתייעץ עם איש מקצוע כדי להפחית את רמת החרדה, אם את מרגישה שזה פוגע בתפקוד היומיומי שלך.
