זקוקה לעזרה
שלום,
הפורום הזה הוא המפלט האחרון שלי. אני בדרך כלל האדם החזק הזה שמרים את כולם סביבי וקם מעפר שוב ושוב, ואני לא מסוגלת לשתף אף אחד במה שאני מרגישה באמת.
אני חושבת שזה תהליך שאני עוברת כבר כמה שנים, שהגיע לשיאו עם מות אבי לפני חודש וחצי.
כל חיי ידעתי מה אני רוצה לעשות. תמיד רציתי לעסוק במוסיקה. גדלתי בבית לא יציב, אמא צעירה, אבא עבריין, הם התגרשו כשהייתי בת 5, אבא היה ברקע כשהוא לא היה בכלא, אמא הייתה תמיד מאד מגוננת וקצת שתלטנית, אבל הייתה ילדה בעצמה, תמיד היה לה פתיל קצר וכמו שהיא אופטימית ומלאת חיים, כך היא גם מתלקחת ונלחצת מכל שטות. היו לה מערכות יחסים עם גברים ששנאתי ממש, אחד במיוחד, שבתקופה שגר איתנו הפכתי מילדה חייכנית ומחוננת למוזרה שלא מדברת גם כשפונים אליה, ולא אכפת לה מחברים או לימודים.
והמוסיקה תמיד הייתה המפלט שלי, התקווה, החלום, ואכן התמזל מזלי ובורכתי בקול יפיפה, יכולת שירה, ויכולת ללמוד בעצמי מוסיקה, וכן עשיתי.
כילדה נחשפתי להרבה אלימות ורוע בעקבות העיסוקים המפוקפקים של אבי, והעובדה שהוא היה מסומם ברוב הזמן. מעבר לזה, תמיד הייתי בעלת עודף משקל (שהלך וגדל עם המשברים), ואבי היה מספק לי כמויות עצומות של אוכל ומתוקים, ובמקביל יורד עלי ומשפיל אותי בעקבות עודף המשקל. זכורים לי משפטים כמו: "הגיע הזמן שתרזי!... בעצם עזבי, אם תרזי יתחילו להציק לך כל מני גברים מרוב שתהיי יפה, עדיף שתשארי ככה".
עם השנים מצאתי את הביטחון שלי בכל מני דברים בדרך, תמיד הייתי אאוטסיידרית, שונה, מושא ללעג בגלל עודף המשקל (התעללויות של ממש בבתי ספר), ומאידך, מושא להערצה בשל הכישרון המוסיקלי הגדול. כאילו שני אלה תמיד ביטלו אחד את השני והשאירו אותי באיזון איכשהו. עם זאת תמיד הייתי מאד יפה, ועודף המשקל, גם כשהוא גדול כמו היום, מתחלק בצורה פרופורציונלית, עוד סיבה שבגללה הייתי מושא לקנאה/הערצה/שנאה.
לאורך השנים, מגיל ממש צעיר, היו לי נטיות להתאהב מרחוק- אהבות בלתי אפשרויות, למושא בלתי מושג או לא מעוניין, הייתי רוקמת סביבם פנטזיות שלמות שלא היו. זה הוביל למצבים לא נעימים כמו למשל המפקד בצבא שהייתי מאוהבת בו, והוא הבין את זה והרשה לעצמו להתעלל בי (לא מינית, אבל העביד אותי בפרך, מנע ממני לצאת לקצונה, ירד עלי בלי סוף באכזריות וכו').
(אני בטח מלאה אתכם בפרטים, פשוט מנסה להעביר את המסר במלואו, ומי מבינכם שמבין קצת את נפשינו הסבוכה אולי יהיה לו קל יותר לעזור לי. סליחה מראש על האורך...)
במשך השנים עברתי תקופות של התקפי חרדה, קשות יותר (בהן לא יצאתי מהמיטה), וקשות פחות (שהגיעו אחת לכמה חודשים).
התקפי החרדה הלכו ונעלמו כשהתחלתי לממש את הייעוד שלי- עבודה בתחום המוסיקה.
מצאתי עבודה בסטודיו של חדרי חזרות, החבר'ה שם התפעלו לגלות את היכולות שלי ומהר מאד הכל התחיל... הרכבים, הופעות, הצלחות קטנות, הרבה אנרגיות ואמביציות, כשברקע לצערי עדיין אהבות כוזבות בלתי ממומשות, שהכתיבו עבורי את הדרך, והאחרונה, יותר מכולן:
היה בחור אחד, שקט, שמרן, מאד לא התאים לי ולא הראה סימנים של מעוניין, אבל אני ראיתי דברים שלא היו שם, והלכתי על זה. הייתה תקופה של מתח עד שבסופו של דבר פתחתי את הלב.
אותו בחור, היה נגן שהקים איתי ביחד את אחד ההרכבים. הבחור כמובן לא היה מעוניין ושבר את הלב שלי, וכמה חודשים לאחר מכן, גם סילק אותי מההרכב ששנינו הקמנו, בצורה מאד קשה ומשפילה.
ואז הגיעה הריקנות. כל האנרגיות שהיו עד אז והניעו אותי, כבר לא היו שם. עברתי חצי שנה של כאב פיזי ממש, מרוב שהיה בלתי נסבל. קמתי כל בוקר עם דמעות, התחושה עברה בין ריקנות וייאוש, לעצב גדול. הסיפור הזה קרה לפני 4 שנים. מאז ידעתי עוד עליות וירידות, הרכבים חדשים וגם כמה הופעות בחו"ל! הגעתי לאיזשהו מקום לא רע, אבל האנרגיות לא חזרו להיות מה שהיו. נכנעתי לאזורי הנוחות, נתקעתי, ושם התחיל הפער בין החיים האידיאלים שהייתי בדרך להגשים, לבין המציאות האיומה שהגעתי אליה.
אנסה לקצר, בהמשך עשיתי טעויות כמו לעזוב את העבודה שלי ולהישאר ללא הכנסה יציבה, ובמקביל לקחתי על עצמי דירה שלא הייתי מסוגלת להחזיק, העמקתי עוד ועוד את המינוס, הוצאתי 5 כרטיסי אשראי עם השנים, כולם נחסמו לבסוף משלא הצלחתי להחזיר, מצאתי עבודה שעזרה לי להחזיק בקושי מעמד בדירה במשך שנה.
בלית ברירה כמובן, חזרתי לגור עם אמי ואחי. כשאני בחוב מפואר של 71,000 ש"ח!!!! (אני בת 29, שזה לא נתפס להגיע לחוב כזה בגיל כזה). כעבור זמן קצר מהמעבר פוטרתי מהעבודה (הם מפטרים שם לפני שמגיעים לשנה, כדי למנוע קביעות מסתבר) ונותרתי ללא הכנסה.
במצב אחר אולי הייתי נופלת לחממה של בית ההורים ומתחילה מחדש. אבל לא. אמי על סף פשיטת רגל, עם חוב כפול משלי, המשפחה שלה לא תומכת בה והיא בעצמה משתדלת שלא להשתגע מהמצב.
אני הקמתי לי שני הרכבים חדשים, והתחלתי לשווק אותם במרץ. הייתה התחלה של הצלחה, גל נחמד של הופעות שהציל אותי מלהיות לגמרי בלי שקל, ואז... אבי נפטר.
אבא שלי היה חולה בסרטן בשלוש השנים האחרונות. ואני מודה, שכמו שהדחקתי בחוסר אחריות את המצב שלי, כך הדחקתי גם את שלו. לא הסתדר לי שהאדם הזה שהיה כל כך חזק (הוא נגמל לפני 13 שנים והתמכר לספורט ולחיים בריאים במקום, למרות שהיחסים שלנו אף פעם לא היו רציפים ותקינים, אבל אהבה גדולה תמיד הייתה שם).
כשאבא שלי נפטר, הכל התפרץ שוב. הייאוש, הפחדים, מחשבות על מוות, על התאבדות. ללא ספק אני עוברת את השנה הכי קשה בחיים! ואני מרגישה שגם המוסיקה לא יכולה להציל אותי. איבדתי עניין בה, אני לא מצליחה להתרומם מחדש, ולא יודעת איך אוכל אי פעם להגיע מהתהום שאני נמצאת בה לחיים שרציתי, לקריירה המפוארת שתכננתי והתחלתי לבנות.
אני מפחדת כי אני לא מצליחה לקום. אני לא מצליחה למצוא עבודה, או לקבוע הופעות. אני לא מצליחה לבצע משימות ולעמוד ביעדים שהצבתי לעצמי. הכל נראה כל כך שחור וחסר תקווה.
על הנושא של זוגיות ויתרתי עוד אז, אחריי שההוא שבר את לבי. פשוט העלמתי את הנושא הזה מהחיים שלי. לא רוצה להתקרב לשם. אני בת 29 ומעולם לא קיימתי יחסי מין מלאים, היו לי כמה מערכות יחסים קצרצרות (הארוכה ביותר 8 חודשים לפני הצבא) וזהו... כאילו אני לא מסוגלת להכיל את זה באמת.
אני לא מאמינה שמישהו החזיק מעמד עד לכאן, אבל אם כן- אני יודעת שאני כותבת קצת "קר" ומנותק, המצב שלי נע בין ניתוק רגשי מוחלט, לבין עצב גדול שאני לא מסוגלת להכיל. ואני יודעת שזו המפלה הגדולה שהגיעה בסוף של תהליך דיכאון שהתחיל אז, כשההוא דחה אותי, והגיעה לשיאה היום.
אני לא יודעת איך קמים מזה. נראה לי קל יותר לוותר על הכל, על החיים...
אשמח לעזרה, ותודה על האפשרות לשפוך גם אם לא הצלחתם לקרוא הכל.
תודה.
שלום,
הפורום הזה הוא המפלט האחרון שלי. אני בדרך כלל האדם החזק הזה שמרים את כולם סביבי וקם מעפר שוב ושוב, ואני לא מסוגלת לשתף אף אחד במה שאני מרגישה באמת.
אני חושבת שזה תהליך שאני עוברת כבר כמה שנים, שהגיע לשיאו עם מות אבי לפני חודש וחצי.
כל חיי ידעתי מה אני רוצה לעשות. תמיד רציתי לעסוק במוסיקה. גדלתי בבית לא יציב, אמא צעירה, אבא עבריין, הם התגרשו כשהייתי בת 5, אבא היה ברקע כשהוא לא היה בכלא, אמא הייתה תמיד מאד מגוננת וקצת שתלטנית, אבל הייתה ילדה בעצמה, תמיד היה לה פתיל קצר וכמו שהיא אופטימית ומלאת חיים, כך היא גם מתלקחת ונלחצת מכל שטות. היו לה מערכות יחסים עם גברים ששנאתי ממש, אחד במיוחד, שבתקופה שגר איתנו הפכתי מילדה חייכנית ומחוננת למוזרה שלא מדברת גם כשפונים אליה, ולא אכפת לה מחברים או לימודים.
והמוסיקה תמיד הייתה המפלט שלי, התקווה, החלום, ואכן התמזל מזלי ובורכתי בקול יפיפה, יכולת שירה, ויכולת ללמוד בעצמי מוסיקה, וכן עשיתי.
כילדה נחשפתי להרבה אלימות ורוע בעקבות העיסוקים המפוקפקים של אבי, והעובדה שהוא היה מסומם ברוב הזמן. מעבר לזה, תמיד הייתי בעלת עודף משקל (שהלך וגדל עם המשברים), ואבי היה מספק לי כמויות עצומות של אוכל ומתוקים, ובמקביל יורד עלי ומשפיל אותי בעקבות עודף המשקל. זכורים לי משפטים כמו: "הגיע הזמן שתרזי!... בעצם עזבי, אם תרזי יתחילו להציק לך כל מני גברים מרוב שתהיי יפה, עדיף שתשארי ככה".
עם השנים מצאתי את הביטחון שלי בכל מני דברים בדרך, תמיד הייתי אאוטסיידרית, שונה, מושא ללעג בגלל עודף המשקל (התעללויות של ממש בבתי ספר), ומאידך, מושא להערצה בשל הכישרון המוסיקלי הגדול. כאילו שני אלה תמיד ביטלו אחד את השני והשאירו אותי באיזון איכשהו. עם זאת תמיד הייתי מאד יפה, ועודף המשקל, גם כשהוא גדול כמו היום, מתחלק בצורה פרופורציונלית, עוד סיבה שבגללה הייתי מושא לקנאה/הערצה/שנאה.
לאורך השנים, מגיל ממש צעיר, היו לי נטיות להתאהב מרחוק- אהבות בלתי אפשרויות, למושא בלתי מושג או לא מעוניין, הייתי רוקמת סביבם פנטזיות שלמות שלא היו. זה הוביל למצבים לא נעימים כמו למשל המפקד בצבא שהייתי מאוהבת בו, והוא הבין את זה והרשה לעצמו להתעלל בי (לא מינית, אבל העביד אותי בפרך, מנע ממני לצאת לקצונה, ירד עלי בלי סוף באכזריות וכו').
(אני בטח מלאה אתכם בפרטים, פשוט מנסה להעביר את המסר במלואו, ומי מבינכם שמבין קצת את נפשינו הסבוכה אולי יהיה לו קל יותר לעזור לי. סליחה מראש על האורך...)
במשך השנים עברתי תקופות של התקפי חרדה, קשות יותר (בהן לא יצאתי מהמיטה), וקשות פחות (שהגיעו אחת לכמה חודשים).
התקפי החרדה הלכו ונעלמו כשהתחלתי לממש את הייעוד שלי- עבודה בתחום המוסיקה.
מצאתי עבודה בסטודיו של חדרי חזרות, החבר'ה שם התפעלו לגלות את היכולות שלי ומהר מאד הכל התחיל... הרכבים, הופעות, הצלחות קטנות, הרבה אנרגיות ואמביציות, כשברקע לצערי עדיין אהבות כוזבות בלתי ממומשות, שהכתיבו עבורי את הדרך, והאחרונה, יותר מכולן:
היה בחור אחד, שקט, שמרן, מאד לא התאים לי ולא הראה סימנים של מעוניין, אבל אני ראיתי דברים שלא היו שם, והלכתי על זה. הייתה תקופה של מתח עד שבסופו של דבר פתחתי את הלב.
אותו בחור, היה נגן שהקים איתי ביחד את אחד ההרכבים. הבחור כמובן לא היה מעוניין ושבר את הלב שלי, וכמה חודשים לאחר מכן, גם סילק אותי מההרכב ששנינו הקמנו, בצורה מאד קשה ומשפילה.
ואז הגיעה הריקנות. כל האנרגיות שהיו עד אז והניעו אותי, כבר לא היו שם. עברתי חצי שנה של כאב פיזי ממש, מרוב שהיה בלתי נסבל. קמתי כל בוקר עם דמעות, התחושה עברה בין ריקנות וייאוש, לעצב גדול. הסיפור הזה קרה לפני 4 שנים. מאז ידעתי עוד עליות וירידות, הרכבים חדשים וגם כמה הופעות בחו"ל! הגעתי לאיזשהו מקום לא רע, אבל האנרגיות לא חזרו להיות מה שהיו. נכנעתי לאזורי הנוחות, נתקעתי, ושם התחיל הפער בין החיים האידיאלים שהייתי בדרך להגשים, לבין המציאות האיומה שהגעתי אליה.
אנסה לקצר, בהמשך עשיתי טעויות כמו לעזוב את העבודה שלי ולהישאר ללא הכנסה יציבה, ובמקביל לקחתי על עצמי דירה שלא הייתי מסוגלת להחזיק, העמקתי עוד ועוד את המינוס, הוצאתי 5 כרטיסי אשראי עם השנים, כולם נחסמו לבסוף משלא הצלחתי להחזיר, מצאתי עבודה שעזרה לי להחזיק בקושי מעמד בדירה במשך שנה.
בלית ברירה כמובן, חזרתי לגור עם אמי ואחי. כשאני בחוב מפואר של 71,000 ש"ח!!!! (אני בת 29, שזה לא נתפס להגיע לחוב כזה בגיל כזה). כעבור זמן קצר מהמעבר פוטרתי מהעבודה (הם מפטרים שם לפני שמגיעים לשנה, כדי למנוע קביעות מסתבר) ונותרתי ללא הכנסה.
במצב אחר אולי הייתי נופלת לחממה של בית ההורים ומתחילה מחדש. אבל לא. אמי על סף פשיטת רגל, עם חוב כפול משלי, המשפחה שלה לא תומכת בה והיא בעצמה משתדלת שלא להשתגע מהמצב.
אני הקמתי לי שני הרכבים חדשים, והתחלתי לשווק אותם במרץ. הייתה התחלה של הצלחה, גל נחמד של הופעות שהציל אותי מלהיות לגמרי בלי שקל, ואז... אבי נפטר.
אבא שלי היה חולה בסרטן בשלוש השנים האחרונות. ואני מודה, שכמו שהדחקתי בחוסר אחריות את המצב שלי, כך הדחקתי גם את שלו. לא הסתדר לי שהאדם הזה שהיה כל כך חזק (הוא נגמל לפני 13 שנים והתמכר לספורט ולחיים בריאים במקום, למרות שהיחסים שלנו אף פעם לא היו רציפים ותקינים, אבל אהבה גדולה תמיד הייתה שם).
כשאבא שלי נפטר, הכל התפרץ שוב. הייאוש, הפחדים, מחשבות על מוות, על התאבדות. ללא ספק אני עוברת את השנה הכי קשה בחיים! ואני מרגישה שגם המוסיקה לא יכולה להציל אותי. איבדתי עניין בה, אני לא מצליחה להתרומם מחדש, ולא יודעת איך אוכל אי פעם להגיע מהתהום שאני נמצאת בה לחיים שרציתי, לקריירה המפוארת שתכננתי והתחלתי לבנות.
אני מפחדת כי אני לא מצליחה לקום. אני לא מצליחה למצוא עבודה, או לקבוע הופעות. אני לא מצליחה לבצע משימות ולעמוד ביעדים שהצבתי לעצמי. הכל נראה כל כך שחור וחסר תקווה.
על הנושא של זוגיות ויתרתי עוד אז, אחריי שההוא שבר את לבי. פשוט העלמתי את הנושא הזה מהחיים שלי. לא רוצה להתקרב לשם. אני בת 29 ומעולם לא קיימתי יחסי מין מלאים, היו לי כמה מערכות יחסים קצרצרות (הארוכה ביותר 8 חודשים לפני הצבא) וזהו... כאילו אני לא מסוגלת להכיל את זה באמת.
אני לא מאמינה שמישהו החזיק מעמד עד לכאן, אבל אם כן- אני יודעת שאני כותבת קצת "קר" ומנותק, המצב שלי נע בין ניתוק רגשי מוחלט, לבין עצב גדול שאני לא מסוגלת להכיל. ואני יודעת שזו המפלה הגדולה שהגיעה בסוף של תהליך דיכאון שהתחיל אז, כשההוא דחה אותי, והגיעה לשיאה היום.
אני לא יודעת איך קמים מזה. נראה לי קל יותר לוותר על הכל, על החיים...
אשמח לעזרה, ותודה על האפשרות לשפוך גם אם לא הצלחתם לקרוא הכל.
תודה.
