תשובה של פרפקציוניסטית:
על השאלה שלך אני אגיב , אם אפשר, יותר מניסיון אישי שלי ופחות על סמך ידע מקצועי דווקא. גם אני פרפקציוניסטית כזאת, אשר לרוב שופטת את עצמי הרבה יותר בחומרה מכפי ששופטים אותי אנשים אחרים.( וליתר דיוק, יש אנשים שלא שופטים כלל -- אנשים לא שיפוטיים -- וזה הכי מדהים אותי.) בעולם העבודה, פרפקציוניזם זו חרב פיפיות -- מצד אחד היא עוזרת להגיע להישגים יותר גבוהים -- כמו הציונים המדהימים שאת מספרת עליהם. מצד שני, היא מקשה להעריך את האנשים ומקומות העבודה אותם את פוגשת. נכון שהכיוון הכללי בהתמודדות עם הנטייה הזאת הוא "לחשוב חיובי". הבעיה היא שזו אחת מאותם ססמאות שהרבה יותר קל להגיד אותן מאשר לבצע אותן. כי פרפקציוניסט - מה לעשות -- תמי דימצא גם את החסרונות. אז צודק Sharpantie, שהרבה פעמים צריך לעניין הזה תמיכה מקצועית. וזו יכולה להיות תמודדות ארוכה מאוד. בינתיים, מאחר שכרגע מה שמטריד אותך הוא בעיקר מקום העבודה החדש אני יכולה לנסות לתת לך טיפ קטן -- שוב מהניסיון שלי. גם אני, כשאני מגיעה למקום עבודה חדש, דבר ראשון מוצאת בו את החסרונות. לכן הנטייה הראשונה שלי היא תמיד להגיד "המקום הזה לא מתאים לי. אני רוצה ללכת!". אבל זו כמובן גישה לא מעשית, כי הרבה פעמים החסרונות בולטים פשוט כי המקום חדש, ועוד לא הסתגלת. אז קודם כל, אני עשיתי לי כלל אצבע: לא עוזבים מקום עבודה לפני שעברו 3 חודשים ! שלושה חודשים זה משהו כמו "מאה ימים של חסד" -- וזה משהו שמגיע לכל אדם, וגם לכל מקום עבודה. רק אחרי תקופת ההסתגלות הזאת, אני מתחילה לחשוב. הנטייה של פרפקציוניסט היא לחשוב "האם המקום הזה מספיק טוב?" אני למדתי להחליף את השאלה ל-"האם המקום הזה מספיק טוב בשבילי עכשיו?" כי למשל אם את במינוס נוראי בבנק, ואין לך כסף לאוכל (חס וחלילה), אז לפעמים גם מקום שהוא לא ממש "טוב" בעינייך יכול להיות "מספיק טוב בשבילך עכשיו". ואז לא כדאי לעזוב אותו! לגבי המקום החדש, כתבת שמה שהכי חשוב לך הוא שהאנשים יהיו נעימים. אז כשאת מגיעה לשם, במקום לספור את החסרונות, אולי תשימי לב בעיקר "האם האנשים כאן מספיק נעמים בשבילי עכשיו?" אם כן, אז כאמור -- כדאי לתת צ'אנס. מה דעתך? בכל מקרה, אני מאחלת לך הצלחה -- וסיפוק -- במקום החדש.
