גלושית מקדישה
New member
זקוקה לעזרה
הי, לפני חודשיים חבר שלי נפרד ממני. היינו ביחד כמעט שלוש שנים, וכל הזמן הרגשתי שהוא נכון לי מאוד וטוב לי, ובעתיד אני רוצה להקים איתו משפחה. יש לי ocd של מחשבות, ובתחילת הקשר נורא פחדתי שניפרד, והבעתי את זה כל הזמן. החבר נבהל ונפרד ממני כשהיינו שלושה חודשים יחד, וחזרנו לאחר שבועיים. הלכתי לטיפול התנהגותי קוגנטיבי והתחלתי לקחת תרופות פסיכיאטריות, וחל שיפור ניכר במצבי ובתקשורת איתו. כשהייתי בצבא הרגשתי שכבר אין לי צורך בתרופות וביקשתי להפסיק אותן. הפסקתי גם ללכת לפסיכותרפיסטית שלי כי לא היה לי זמן והיו לי די הרבה תירוצים כל הזמן למה לא ללכת. לקראת השנתיים חבר שלי ביקש ממני הפסקה, כיוון שחזרתי להתפרץ עליו, לצעוק ולהאשים מתוך חרדה. פחדתי לאבד אותו אז הצעתי שנעשה הפסקה של שבוע לחשוב והוא הסכים. חזרנו מההפסקה ואומנם הרבה דברים בקשר השתפרו, גם התקשורת בינינו, אבל לי כבר היה משבר ביני לבין עצמי וכשראיתי שאני לא מצליחה כמו שאני רוצה בצבא, ובקשר כשזה נוגע לחרדה, התחלתי לבכות ולהתפרץ עליו בכל סוף שבוע כשהגעתי אליו. חבר שלי התחיל ללכת לפסיכולוג בסביבות ספטמבר, בעקבות המוות של הכלב האהוב שלו. הוא לא סיפר לי על כך, וגם לאורך הקשר היה לו מאוד קשה לומר כשדברים הפריעו לו. כל הזמן היה צובר וצובר, ובסוף זה היה מתפרץ בהתנהגות מרוחקת, או כמו שסיפרתי - היו פרידה והפסקה. לפני חודשיים השתחררתי מהצבא והמשבר התעמק. בכיתי גם בפניו שאני במשבר ואני לא יודעת ואני מפחדת מכל האזרחות ונראה לי שאני מתחרפנת. יומיים אחר כך החבר הלך לפסיכולוג שלו, וכעבור כמה שעות פגש אותי, וסיפר לי לראשונה שהוא מטופל. הוא אמר שהגיע יחד עם הפסיכולוג למסקנה שלו ולי יש הרבה דברים לעבוד עליהם לבד, ולא נוכל לעבוד עליהם כל עוד אנחנו יחד (הפחד שלי מהאזרחות, הרצון שלו להתבגר, להבין את עצמו ולהמשיך עוד הרבה בצבא וכו'). הוא אמר שהוא סיפר לפסיכולוג על זה שנעלבתי מאמא שלו שבוע לפני כן ונורא בכיתי, ושקשה לו עם הצורך שלי בביקורת ממנו כל הזמן. הוא אמר שקשה לו לעשות את זה והוא לא רצה כי הוא אוהב אותי, אבל הוא לא יכול להמשיך ככה כי אני מדרדרת אותו והוא אותי, ושלפי הפסיכולוג, אפשר לעבוד על הדברים בינינו אבל הם כל הזמן יצוצו. לפי מה שהבנתי ממנו, "חוסר האופטימיות" של הפסיכולוג נבעה גם מהרקע ה"בעייתי" שלי (ההפרעה של החרדה, ההורים הגרושים שלי, היחסים שלי עם אמא שלי שבעצמה אינה בריאה כ"כ בנפשה וכו'). בשיחה שהתקיימו בינינו שבוע וחצי לאחר מכן כעסתי עליו שהוא לא מאמין בנו והוא אמר שהוא דווקא כן מאמין בנו והוא מאמין שאם נועדנו אנחנו נהיה יחד בסוף. למרות זאת, אמר שהוא לא רוצה לחזור לא בחודש הקרוב ולא בחצי שנה הקרובה, ושהוא לא מעוניין שאחכה לו כי הוא לא יודע כמה זמן זה ייקח. הוא ביקש שכרגע לא נהיה בקשר. אני מכבדת את הבקשה שלו ולא יוצרת איתו קשר. מאז שנפרד ממני אומנם מחקתי את הודעות הטקסט ששלח לי, אבל על מיטתי "שוכב" הכלב (בובה) שקנה לי, וכל שאר הדברים והמכתבים שהביא לי עוד אצלי. אני מרגישה שאני לא רוצה לשחרר מהקשר הזה, אפילו שכרגע אני לא פועלת בנושא כי הבנתי בעצמי שאני צריכה לטפל קודם במה שמפריע לי בי ורק אז אוכל להיות בקשר בצורה בריאה (ואכן אני בקורס של מודעות עצמית כרגע). אני מרגישה מצד אחד שלעולם לא אוכל להתגבר עליו אם לא אזרוק את החפצים והמכתבים שלו, אבל מצד שני אני מפחדת לוותר עליו או לשחרר באמת כי אני מפחדת שאני אאבד אותו לתמיד. אני מאוד רוצה שנחזור ואני באמת חושבת שאנחנו מאוד מתאימים. הייתה בינינו אהבה מאוד גדולה, וכואב לי שפגעתי בו בכל אותם פעמים שהוצאתי עליו את התסכולים שלי. בקיצור, אני יודעת שזה לא בריא לאאחז בזה, אבל מה האפשרויות שעומדות בפני כרגע? אני לא רואה את עצמי משליכה לפח אלבום תמונות שלנו או מכתבים שלו, ולא נוחה לי המחשבה שמישהו יעשה זאת במקומי. בשני המקרים זה נורא בעיני. יש לחפצים האלה משמעות סנטימנטלית בעבורי. אשמח לעצה.
הי, לפני חודשיים חבר שלי נפרד ממני. היינו ביחד כמעט שלוש שנים, וכל הזמן הרגשתי שהוא נכון לי מאוד וטוב לי, ובעתיד אני רוצה להקים איתו משפחה. יש לי ocd של מחשבות, ובתחילת הקשר נורא פחדתי שניפרד, והבעתי את זה כל הזמן. החבר נבהל ונפרד ממני כשהיינו שלושה חודשים יחד, וחזרנו לאחר שבועיים. הלכתי לטיפול התנהגותי קוגנטיבי והתחלתי לקחת תרופות פסיכיאטריות, וחל שיפור ניכר במצבי ובתקשורת איתו. כשהייתי בצבא הרגשתי שכבר אין לי צורך בתרופות וביקשתי להפסיק אותן. הפסקתי גם ללכת לפסיכותרפיסטית שלי כי לא היה לי זמן והיו לי די הרבה תירוצים כל הזמן למה לא ללכת. לקראת השנתיים חבר שלי ביקש ממני הפסקה, כיוון שחזרתי להתפרץ עליו, לצעוק ולהאשים מתוך חרדה. פחדתי לאבד אותו אז הצעתי שנעשה הפסקה של שבוע לחשוב והוא הסכים. חזרנו מההפסקה ואומנם הרבה דברים בקשר השתפרו, גם התקשורת בינינו, אבל לי כבר היה משבר ביני לבין עצמי וכשראיתי שאני לא מצליחה כמו שאני רוצה בצבא, ובקשר כשזה נוגע לחרדה, התחלתי לבכות ולהתפרץ עליו בכל סוף שבוע כשהגעתי אליו. חבר שלי התחיל ללכת לפסיכולוג בסביבות ספטמבר, בעקבות המוות של הכלב האהוב שלו. הוא לא סיפר לי על כך, וגם לאורך הקשר היה לו מאוד קשה לומר כשדברים הפריעו לו. כל הזמן היה צובר וצובר, ובסוף זה היה מתפרץ בהתנהגות מרוחקת, או כמו שסיפרתי - היו פרידה והפסקה. לפני חודשיים השתחררתי מהצבא והמשבר התעמק. בכיתי גם בפניו שאני במשבר ואני לא יודעת ואני מפחדת מכל האזרחות ונראה לי שאני מתחרפנת. יומיים אחר כך החבר הלך לפסיכולוג שלו, וכעבור כמה שעות פגש אותי, וסיפר לי לראשונה שהוא מטופל. הוא אמר שהגיע יחד עם הפסיכולוג למסקנה שלו ולי יש הרבה דברים לעבוד עליהם לבד, ולא נוכל לעבוד עליהם כל עוד אנחנו יחד (הפחד שלי מהאזרחות, הרצון שלו להתבגר, להבין את עצמו ולהמשיך עוד הרבה בצבא וכו'). הוא אמר שהוא סיפר לפסיכולוג על זה שנעלבתי מאמא שלו שבוע לפני כן ונורא בכיתי, ושקשה לו עם הצורך שלי בביקורת ממנו כל הזמן. הוא אמר שקשה לו לעשות את זה והוא לא רצה כי הוא אוהב אותי, אבל הוא לא יכול להמשיך ככה כי אני מדרדרת אותו והוא אותי, ושלפי הפסיכולוג, אפשר לעבוד על הדברים בינינו אבל הם כל הזמן יצוצו. לפי מה שהבנתי ממנו, "חוסר האופטימיות" של הפסיכולוג נבעה גם מהרקע ה"בעייתי" שלי (ההפרעה של החרדה, ההורים הגרושים שלי, היחסים שלי עם אמא שלי שבעצמה אינה בריאה כ"כ בנפשה וכו'). בשיחה שהתקיימו בינינו שבוע וחצי לאחר מכן כעסתי עליו שהוא לא מאמין בנו והוא אמר שהוא דווקא כן מאמין בנו והוא מאמין שאם נועדנו אנחנו נהיה יחד בסוף. למרות זאת, אמר שהוא לא רוצה לחזור לא בחודש הקרוב ולא בחצי שנה הקרובה, ושהוא לא מעוניין שאחכה לו כי הוא לא יודע כמה זמן זה ייקח. הוא ביקש שכרגע לא נהיה בקשר. אני מכבדת את הבקשה שלו ולא יוצרת איתו קשר. מאז שנפרד ממני אומנם מחקתי את הודעות הטקסט ששלח לי, אבל על מיטתי "שוכב" הכלב (בובה) שקנה לי, וכל שאר הדברים והמכתבים שהביא לי עוד אצלי. אני מרגישה שאני לא רוצה לשחרר מהקשר הזה, אפילו שכרגע אני לא פועלת בנושא כי הבנתי בעצמי שאני צריכה לטפל קודם במה שמפריע לי בי ורק אז אוכל להיות בקשר בצורה בריאה (ואכן אני בקורס של מודעות עצמית כרגע). אני מרגישה מצד אחד שלעולם לא אוכל להתגבר עליו אם לא אזרוק את החפצים והמכתבים שלו, אבל מצד שני אני מפחדת לוותר עליו או לשחרר באמת כי אני מפחדת שאני אאבד אותו לתמיד. אני מאוד רוצה שנחזור ואני באמת חושבת שאנחנו מאוד מתאימים. הייתה בינינו אהבה מאוד גדולה, וכואב לי שפגעתי בו בכל אותם פעמים שהוצאתי עליו את התסכולים שלי. בקיצור, אני יודעת שזה לא בריא לאאחז בזה, אבל מה האפשרויות שעומדות בפני כרגע? אני לא רואה את עצמי משליכה לפח אלבום תמונות שלנו או מכתבים שלו, ולא נוחה לי המחשבה שמישהו יעשה זאת במקומי. בשני המקרים זה נורא בעיני. יש לחפצים האלה משמעות סנטימנטלית בעבורי. אשמח לעצה.