זקוקה לדעתכן

זקוקה לדעתכן

הי, לפני כשבועיים הוצאתי את בתי בת השנתיים מגן על מנת לגדלה בעצמי (כן, הצתה מאוחרת משהו). כעת אני מחפשת פעילויות שונות שיעשירו אותה. אחד הדברים המעניינים שמצאתי הוא גן באיזור מגורי שבו יכולים להשתתף ילדים ביחד עם אחד ההורים בפעילות של אותו יום (חוג וקצת התרועעות עם ילדי הגן). אורך המפגש הוא כשעתיים. פרט חשוב הוא שלפני מספר ימים ציינתי בפני בתי שיותר לא הולכים לגן והדגשתי שהיא לא תתראה יותר עם המטפלות והילדים. היא וידאה איתי שאכן כך בזה שציינה את שמות המטפלות וכמה מילדי הגן. למחרת בבוקר היא התעוררה בבכי וחיבקה אותי חזק ולא שחררה דקות ארוכות (בדר"כ, אחרי פחות מדקה היא מתפתלת ורוצה לרדת). האם לדעתכן, לאור עובדה זו, כדאי להימנע מללכת איתה לכל פעילות שהיא המזכירה גן כדי למנוע בלבול? נגיד למשך חודש-חודשיים? תודה רבה ושבוע טוב!
 

יפעתm4m

New member
אני חושבת שכולנו צריכים חברה...

נראה לי שכולנו קטנים וגדולים כ"ייצור חברתי" זקוקים חברה- ממש צורך קיומי. אני מניחה שאם תגיעי איתה למסגרת כלשהי שהיא לא גן-ולא הגן בו היא היתה- היא תדע לעשות את ההבחנה ולהתמודד היא צריכה-וגם את (לא?) את החברה את הקשר עם אחרים.. וחוצ מזה כמה שזה עצוב אבל פרידות,שינויים ומעברים זה חלק מהחיים שלנו. איך לך עם השינוי הזה?
 
אני מספקת לה חברה...

אבל חשבתי שמסגרת של גן תזכיר לה את הגן שהיא שהתה בו, ואולי לא כדאי להעמיס את זה עליה. מצד שני, אני מפגישה אותה עם חברים אחרים, אפגש עם אמהות אחרות (בתקווה למצוא לה גם קבוצה מתאימה בקישורי...), אקח אותה למשחקיות, ועוד. אני מרגישה מעולה עם השינוי הזה. אני חושבת שזה הדבר הכי נכון לעשות. אני גם שמה לב שעדי מאושרת יותר. אין לי ספק שהיא היתה מאושרת בגן, ראו את זה עליה. אבל עכשיו היא מאושרת יותר. וגם אני, כמובן.
 

cynwhite

New member
../images/Emo91.gifלדעתי חשוב שתהיה לה חברה

מהגיל שלה, לכן לדעתי בגיל שנתיים זה מאוחר להוציא ממסגרת בייחוד שהיא כבר חוותה את החוויה של "הביחד" בגן ושינוי כזה הוא לדעתי גדול מידי. עצם זה שאת מחפשת פעילויות שהן בגדר פעילויות של גן רק מחזק את התחושה שהיא צריכה לחזור לשיגרה, ואת יכולה להיות איתה בערב בחוג ריתמוסיקה, או כל חוג אחר פשוט לרכז את השעות של הביחד לשעות אחר הצהריים ולא לטפל בשאר מטלות הבית. מצטערת אני בטוחה שזה לא מה שרצית לקרוא / לשמוע!!!
 
../images/Emo20.gif ל-cynwhite

תודה על תגובתך. תמיד טוב לשמוע דעות נוספות. דעתך באמת רווחת יחסית על הרבה מאוד אמהות, אבל היא נכונה להן וגם לך. יש אמהות שחשות וחושבות אחרת. כפי שכתבתי ליפעת, לעדי (ואולי גם לילדים אחרים) מספיקה חברת ילדים לשעתיים ביום. ולכן אני מחפשת מסגרות לבוקר לשעתיים-שלוש. לדעתי זה מספיק. את יתר השעות אנחנו יכולות לבלות בכיף ביחד. אני ממש לא מרגישה שעדי או אני מחפשות שגרה יומיומית. אסתפק בשגרה של יומיים בשבוע (כלומר שני מקומות קבועים אליהם נגיע מדי שבוע עם פעילות חברתית מעשירה). המסגרת לא חייבת להיות מסגרת גן. הסיבה שהתעניינתי בגן הספציפי היא ששם יש גם חוגים וגם אפשרות להתרועע עם ילדי הגן כשרוצים. ואני רציתי יום אחד בשבוע. זה מספיק ביותר. אבל מבחינה רגשית, חשבתי שזה יעמיס על עדי משום שברור שהיא נהנית מהעובדה שיש לה אותי 24 שעות ביממה ואני לא רוצה "להבהיל" אותה או לגרום לה לחוסר בטחון בכך שאקח אותה לגן אחר. שיהיה שבוע מצויין,
דגנית
 

cynwhite

New member
אין ספק שמשאלת לבה של כל אם

הוא ליד לצד ילדיה לאורך היום, אבל את לא חוששת מהעתיד, כי באיזשהו שלב הפרידה תגיע (גן חובה, בית ספר למשל)ואז הפרידה ממך תהיה קשה יותר מכיוון שהיא התרגלה לכך שהיא במשך היום עם אמא, וברגע שהיא תכנס למסגרת היא תאבד את העוגן הזה של אמא, בנוסף ילדינו מתנהגים אחרת לידינו כך שאנחנו לא בסביבה הם נאלצים להתבגר ולהתגבר על כל מיני מצבים שאילו אנו היינו בסביבה זה היה נפתר אחרת וזה אחת הנקודות חשובות בהתמודדות עם "גורמי חוץ"
 
כן, אבל...

ילד בן 4 או 5 מסוגל, לעניות דעתי, להכיל ולהתמודד עם מצבים בצורה הרבה יותר בוגרת מפעוט בן שנתיים. אם אני אצליח להקנות לה כלים בשנתיים-שלוש הקרובות שיסייעו לה להתמודד בעתיד, אני מניחה שבכך אשיג את מטרתי. אני גם חושבת שהעולם ההישגי שלתוכו הולדנו את ילדינו מלחיץ מספיק את המבוגרים שביננו, וילד רגוע ובטוח בעצמו (ולא אחד שנולד לתוך התגוננות מתמדת) ייטיב להתמודד עם הקשיים ולא להיפך...
 
בכלל לא משאלת ליבה של כל אם..

להיות עם הילדים בבית, במיוחד ברמה של חינוך ביתי (ללא תאריך תפוגה בדמות כיתה א'..) זה ממש לא משאלת לב של כל אחת. לדעתי בתרבות בת זמננו הרבה נשים מרגישות לא מסופקות אם זה 'כל מה שהן עושות עם החיים שלהן', והחברה משדרת לנשים שלהיות מצליחנית זה להצליח לעשות גם וגם. בנוסף, גם לנשים שלא חייבות להביא משכורת הביתה יש לפעמים שאיפות מקצועיות או רצון לבלות זמן עם עצמן או עם מבוגרים אחרים. ככה שמה שדגנית מתארת כנראה מתאים לה, אבל לא נפוץ במיוחד. לשאלת דגנית אני יכולה לתרום רק את חווייתי האישית כילדה. אני הייתי עם אמא בבית עד גיל שלוש, ורק אז נכנסתי לגן, ואני זוכרת בברור תחושה של זרות ושל העדר מיומנויות חברתיות, שהובילו לאאוטסיידריות מסויימת שמלווה אותי עד היום. לא שאאוטסידריות זה רע (זה אפילו די טוב) אבל זה לא קל. כך שחשוב מאוד לדעתי שלעדי תהיה תחושה שהיא 'בעניינים' - יודעת לפתור סכסוכים עם ילדים אחרים, להשיג תשומת לב של מבוגר שטרוד בעוד 30 ילדים, להתמודד עם דחיית סיפוקים, לדעת במה יש לה כישורים בולטים ולא פחות חשוב במה לאחרים יש על פניה. קראתי (לא זוכרת איפה) שהקשרים המשמעותיים ביותר של בני אדם הם בסופו של דבר עם בני גילם (חברים, אויבים, בני זוג) ואני חושבת שזה נכון (עד כמה שהייתי רוצה להיות המשפיעה ביותר על הבת שלי). ברור שזה לא תקף לגיל שנתיים, אבל חשוב מאוד שהכישורים הבסיסיים לתקשורת וחיברות, שנרכשים בגילאים האלה,יהיו מבוססים וטובים מהגיל הזה. עם ילדים אחרים יותר קשה מאשר עם אמא, שמתחשבת בילד ומתאימה עצמה אליו. אני אישית חושבת ששעתיים פעמיים בשבוע זה מעט מדי. לדעתי יש צורך בקשר רצוף יותר ומכביד יותר כדי שהילד יתאמץ ויתפתח. אולי כדאי לך לשמור על עוד ילד בגילה של עדי (או אפילו קטן יותר) מספר שעות ביום, כך תהיי הרבה איתה והיא תזכה לחברה קבועה.
 
אני חושבת שכל החלטה שכל אדם

מקבל חשוב שתהייה החלטה שבאה מעומק ליבו ולא מעומק ליבה של החברה. אני חושבת שאם משאלת ליבה של אם אחת היא לפתח קריירה אז קדימה, זה נהדר. אולם אם משאלת ליבה של אם היא לגדל את ילדיה אך היא נדחפת לשוק העבודה לפתח קריירה בגלל שככה העולם בנוי כיום - יש כאן בעייה חברתית לא פשוטה כלל (וזה ממש לא משנה אם הבעייה החברתית היא נחלתו של כל העולם המערבי). בקשר להתמודדות מול ילדים אחרים - אני דווקא בעד התרועעות עם ילדים שונים ולאו דווקא קבוצה קבועה. כך היא תחשף למגוון רב יותר, מצד אחד ומצד שני תחשף פחות לאלימות, כי אני חושבת שככל שיש יותר מבוגרים בסביבה שמקנים יותר תשומת לב וחום ואהבה, כך גילויי האלימות והתיסכולים נמוכים יותר, ובנוסף, הקבוצות תהיינה מצומצמות יותר. באשר להתמודדות על תשומת לב, אני דווקא חושבת שבגיל שנתיים, הילד עדיין רך מדי וזה לא ממש הזמן המתאים להתחנן על תשומת לב (או להתרגל למחסור בתשומת לב). מצד שני, ברור שיש לשים גבולות הגיוניים ולא כאלה שהם מכורח המציאות. זה נושא מורכב, ואין נכון או לא נכון. כל ילד עם צרכיו ולכל הורה יש את מכסת הנתינה שלו.
 

rmodai

New member
לא המשאלה שלי ובעיני זה לא קל!

ואני מעריכה נשים שמודעות לעצמן ולא מתוך בריחה או מחשבה קלה בוחרות בחינוך ביתי. זה מאוד קשה להיות בבית עם הילדים ולהיות משמעותית איתם - בחינוך להפעיל אותם לשחק אומנות וגם מבחינה חברתית להפעיל את ילדי הבית וכן חברים. לא כל אחת בנויה לזה ומוצאת סיפוק ועניין בעשיה הזו של חינוך ביתי. מי שכן אני מאוד מעריכה אותה על היכולות האלה אך דעתי שילד צריך להיות שייך למסגרת חינוכית קטנה ונבנת מגיל שבו יש התענינות בחברה וצרכים חברתיים - מאוד אישי ושונה מכל ילד יכול להיות אפילו רק בגיל 3. בכל מקרה אני אישית רוצה להגשים את עצמי בעולם חיצוני לביתי ולילדי ולא הייתי מצליחה בחינוך הביתי ולכן מצאתי מטפלת טובה לילדי עד גיל שנתיים כמעט ואחר כך מסגרות קטנות עד הצהריים או עד 4. כיון שאני בתקופה קשה כלכלית את בני הגדול אני לא שולחת לצהרון והוא איתי אחרי 13:30 ולפעמים כיף לי ולפעמים אני נורא צריכה זמן לעצמי ולא בא לי להיות "המחנכת" שלו ולדאוג לזמן איכות. באיזשהו מקום אולי הייתי מעדיפה לעבוד ולחזור ב- 16. - - זו בחירה קלה יותר בעיני
 

cynwhite

New member
בנוסף אחיינית שלי שהיא מקסימה בזכות

עצמה, הייתה בבית עד גיל 3 ואח"כ ששמו אותה בגן היא היתה בהלם טוטאלי שהתבטא בהצמדות לגננת ברוב שעות היום, בחוסר מיומנות להתחברות לילדים אחרים ובחוסר בטחון באופן כללי, מאחר והיא לא היתה מורגלת למסגרת עם ילדים אחרים ופתאום נפילה "לבריכה" של ילדים. לכן יש חשיבות למסגרות, שלא תביני גם אני לא אוהבת את השבלוניות של החיים והלוואי והיתה לי את האפשרות לבלות עם הילדים יותר (במידה והייתי יכולה אז הייתי שמה אותם במסגרת עד השעה 13:00 וכך שיהיו לי יותר שעות איתם- אבל הרצון והמציאות לחוד). בכל מקרה בהצלחה עם הקטנטנה!!!
 
אם כך, יכול להיות שגיל 3

הוא עדיין מוקדם לגן... אף אחד לא בדק את האפשרות הזו... ואם כן, הייתי מעוניינת לדעת. בכל אופן, עם הקטנטנה שלי זה טיפה שונה, כי היא יצאה עכשיו ממסגרת, כך שבאיזשהו מקום יש לה כמה מיומנויות. את חלקן היא למדה בגן וחלקן איתי (אחה"צ). אגב, התגנבה לאזני שמועה שהיום חלק מהגנים מכריחים הורים להשאיר את ילדיהם עד שעה 16:00. עכשיו גם חצי יום איבד מהלגיטימציה שלו... הייתי אומרת, בעדינות, שזה טירוף! לאן הגענו? מה, באמת כסף זה הכל בחיים? עצוב...
 

יפעתm4m

New member
מקסים!

טוב את כבר יודעת שאני מחסידי החינוך הביתי.... פרחיה מגדרה דיברה איתך כבר? אם לא תגידי לי...אני אעדכן אותך....
 
ליפעת

בוקר אור, פרחיה עדין לא יצרה איתי קשר, אבל אני שמחה שיש חדש
לא אכפת לי להיות זאת שתפנה אליה, אם יהיה לי מס' הטלפון שלה. גם אני בעד חינוך ביתי, לכן עשיתי את הצעד הזה. ולא מפריע לי לשמוע דעות מנוגדות לשלי. אני מאוד בטוחה בהחלטה שלי. הסיבה ששאלתי היא לא בגלל שאני מחפשת חלופות או שעדי "משתגעת" איתי, להיפך. אני פשוט מחפשת דרכים לספק לה חברת ילדים בני גילה. וזה עדיין לא אומר שהיא לא זקוקה לחום ולתמיכה האימהית יותר מ-5 שעות ביום. אני מרגישה ורואה שכשהיא נפגשת עם חברים בני גילה אחה"צ, שעתיים מספיקות לה מעל ומעבר. אחרי שעתיים היא כבר מתחילה להראות סימני "עייפות" ורוצה הביתה ואת תשומת הלב הבלעדית שלי. לכן, לדעתי, אין צורך בגן ובמסגרת קבועה.
 
כמישהי שכן בחינוך ביתי חייבת להגיב

דגנית, כל הכבוד לך על האומץ והכנות להוציא את עדי מהגן. אני חושבת שזה מהלך מדהים ובטוחה שיתרום לשתיכן מאד, עדי תהנה מאמא שזה תמיד אבל תמיד חיובי ואת תזכי ללמוד עוד משהו על עצמך. אני לומדת המון בכל יום מהמקום של מה אני יכולה ורוצה לעשות בחיים שלי כאדם ולא רק כאם. יעל, אני הייתי במסגרת לפני גיל 3 ועד היום אני אוטסיידרית בהרבה מקומות ואני חושבת שזה יותר עניין של אופי מאשר של הרגל. כמו שדגנית כתבה להתמודד יש להם את כל החיים, הבטחון ותחושת האני שהן יכולות לרכוש אפשר לרכוש בעיקר היום. בגילן כשהכל עוד נקי מהתמודדיות. cynwhite, יש לי חברה ששלחה את הבן שלה בגיל 1.5 לגן ורק אחרי חצי שנה הוא שיחרר את הגננת והצטרף לפעילויות והמשחקים של שאר הילדים ככה שלא בטוחה שהליכה מוקדמת לגן תורמת לכל אחד. אני בהחלט חושבת שהדרך להחליט היא אישית לכל אחת ומה שנכון לי הוא די בוודאות לא נכון לאחרת, אבל מאמינה שאמא שמחה עוזרת לילדים להיות שמחים ולהפך. דגנית המון בהצלחה ונהיה בקשר.
 
למעלה