זקוקה דחוף לעזרא

[מצפה מאוד1]

זקוקה דחוף לעזרא

אני גרושה עם ילד מנישואים קודמים ונשואה פעם שניה עם ילדים מבעלי הנוכחי. כל הזמן בני מנישואי הקודמים בן-8 מאשים את בעלי שהוא מכה אותו וזה אפילו קורה כשאני בבית ובודאות הוא לא מכה אותו, חוץ מזה הילד מטופל אצל פסיכולוגית ואם בעלי היה מכה אותו היא כבר הייתה עולה על זה. מה עושים? אני מיואשת, בא לי למות! כל הזמן חיה בפחד מה יקרה אם הוא יגיד בבי"ס שבעלי מכה אותו, מה יעשו לנו, יש לי עוד ילדים בבית

 

[בן דו]

תחזיקו אותי!!!...

מצפה מאוד, בא לך למות? מתי את עוד אומרת שבא לך למות? או שנגמר לך הכוח? או שאת מיואשת? את יודעת שאת גם אומרת את זה בלי מילים? בהתנהגות שלך. בהתייחסות שלך לאלה שמקיפים אותך... את מודעת לכך שישנו ילד בן שמונה במחיצתך (שלא לדבר על הבעל ושאר הילדים) שמגיב למה שאת אומרת ומשדרת? חשבת לרגע שהילד הזה במצוקה גדולה יותר משלך? וחשבת על זה שמה שהוא יודע זה להטיל פצצות כדי למשוך את תשומת ליבך למצוקה שלו? כדי להוציא אותך מהתעסקות בעצמך? את תהיי מוכנה ללכת אליו ולהראות לו שלמרות ההתקשרות שלך לגבר חדש, הוא, הקטן, לעולם יהיה משוש גאוותך ואהבתך אליו לנצח תעמוד? את יכולה להרגיש פעם כמישהו שלוקח אחריות על מה שיש לו בחיים ולא הופך את עצמו לקורבן? לכי ממחר וחפשי את הילד הזה מחדש, כאדש בוגר... את לא צריכה כלום. זה הוא עכשיו. בן דו

 

[מצפה מאוד1]

ממש "נחמד" מצדך להגיב כך

הרי כתבתי במפורש שהילד בטיפול פסיכולוגי, מה נראה לך? שאני משחקת? אז אם הכל היה כמו שאתה מתאר למה אני הולכת לפסיכולוגית בשבילו? זה שהילד במצוקה יותר ממני זו הסיבה בדיוק לכך שהוא בטיפול פסיכולוגי!!!! מי אמר לך שאני רק מתעסקת בעצמי????

התגובה שלך ממש מרגיזה, איך אתה יכול לשפוט ככה, מבלי לשאול עוד פרטים? המצב ככה כבר כמה שנים וכל הזמן במעקב פסיכולוגי. בקשר ללהראות לו שהוא משוש גאוותי ושהאבה שלי אליו לנצח תעמוד, אז ככה=אנחנו מנהלים אין ספור שיחות איתו ובעיקר אני, על כמה אני אוהבת אותו ועל כמה חשוב לי שיהיה לו טוב, ואפילו הגעתי איתו לשיחה שאם רע לו עם בעלי אז אני מוכנה להיפרד ממנו, מה יותר מזה?????!!!!!!! שתדע לך שהתגובה שלך רק החמירה את המצב, אני בכלל לא מרגישה אשמה וגם לא שאני הופכת את עצמי לקורבן כי יש לי מספיק סיכומים, שיחות וידע עצמי שאני עשיתי ועושה הכלבשבילו, אבל..... גם אני בן-אדם וגם לי מותר להישבר, מה?? אתה בחיים לא נישברת???? אתה עשוי מאבן??? אתה מיוחד???

 

[ניצת שושן]

מצפה ברוכה הבאה ../images/Emo140.gif

עוד לא קראתי לעומק אותך עוד לא קראתי את מי שתגובתו הכעיסה אותך לעומקה אבלללללללל רגע , חכי אל תקחי ללב ואין סיבה שהמצב יחמיר, זו רק דעה של איש אחד... ועכשיו קחי לך כוס

ובינתיים אני הולכת להתעמק ולנסות להבין

 

[בן דו]

הכול כבר שם...

מכל הדברים כולם אהבתי את הפיסקה הבאה כי היא המשקפת: "תדע לך שהתגובה שלך רק החמירה את המצב..." נו באמת... את מוכנה להטיל את האחריות לחיים שלך על מישהו וירטואלי שבחיים לא ראית ולא תראי מבלי לדעת עד כמה הוא מחוייב לך ולמי שאת?... ואני מחוייב. אני כותב כאן מתוך מחוייבות למי שאני ולמי שאני כותב אליו, אך זה לא צריך לעניין אף אחד. אני זה לא הנושא. את עומדת מולי וממשיכה לצרוח במלוא הגרון. מאיימת שסוף העולם קרב. שאם לא תקבלי עזרה דברים נוראיים יקרו... שאלה: את רוצה לעשות משהו בנידון? תשובה: לא, אני רק רוצה למות... לא הייתי משנה פסיק ממה שכתבתי לך ומאיך שכתבתי לך. הכול שם אם תתני לזה להיכנס. ליאל

 

[ophra]

על ה"מה" וה"איך"

אינני מכירה אותך ואת דרכיך בן דו רק ישבתי כמה דקות מול המסך כדי לנסות לחשוב מה בעצם הייתי רוצה לומר (ואיפה

) אז הנה, כאן, בראש חוצות: אם הצלחתי להבין את הגישה שלך אז אתה בעצם אומר: "הבעיה היא לא את. היא הילד. טפלי בילד, במצוקותיו וקשייו" עם הגישה הזו אני מסכימה בכל תא במוח שלי ובכל נים בגופי גם אני מתקוממת לעתים על הורים ששוכחים את האחריות שמלווה לתפקידם ש"מאשימים" ילדים בקשיים שלהם יחד עם זה, אני מאמינה לא פחות בחיבור הבלתי-ניתן-לניתוק בין ה"מה" ל"איך".... לפעמים התוכן הכי נכון והכי מרתק ומלמד בעולם ייפול על אזניים אטומות רק בגלל הדרך שבה הוא הובא.... (אני יכולה להמשיך להתפלסף עוד שורות ארוכות אבל אני חושבת שהרעיון ברור

) הנטיה האינטרנטית להשתלח בבני אדם וירטואלים קיימת ונפוצה ונתקלתי רבות בכותבים שזו דרכם ובה הם דבקים. ואתה יודע מה

זכותם. באופן ספציפי, אלו שבאו בשערי ה-

הזה ובחרו להשאר בו הם אלו שבחלו בנטיה הזו ובחרו בתרבות הדיון על פניה גם אתה וגם השואלת חדשים כאן ובוודאי תבחרו, כל אחד מכם בנפרד אם דרכו של הבית מתאימה לכם אם לאו מנסיוני הדל, קשה מאד לתת לדברים באמת להכנס כשה"איך" משתלח ומתריס גם אם ה"מה" הוא הכי נכון שאפשר. וזו, כרגיל, רק דעתי עפ

 

[בן דו]

כך אני אומר את מה שאני אומר

עופרה יקירתי... ה"איך" הוא לגמרי שלי. ה"איך" הוא כלי שאני עושה בו שימוש. ה"איך" הוא לפעמים השתקפות של מי שאני ולפעמים לא. (מאוד קל להסתתר בפורומים מאחורי איזה פסון מזוייף) אם אדם שאני כותב לו מתעסק לי מייד עם ה"איך", עם הכלים שלי, במקום עם ה"מה" שקיבל ממני אני יודע ביני לביני שהאדם לא רוצה להתמודד. במקום להתעסק עם ה"מה" שקיבל, ושעכשיו לחלוטין המחוז שלו, הוא פולש למחוז שלי כדי לתקוף את ה"איך". סינדרום- "הרוג את נושא הבשורה" הידוע והאנושי כל כך. ככה אנחנו מעוצבים. אני לא מתרגש ומקוה שגם את לא. אגב, לא דיברתי כלל על בעיה. המילה הזו בעייתית בעיני. אפשר לדבר על אתגרים ופתרונות במקום... יום נעים בן

 

[ניצת שושן]

בן דו

עם כל הכבוד ויש כבוד באמת היה צריך להחזיק אותך

ענית תשובה אמוציונלית לשאלה אמוציונלית...

 

[ניצת שושן]

ועכשיו אחרי שקראתי

אני רוצה לשאול האם בודאות גמורה ללא כל צל של ספק הוא אינו מכה אותו? ואת לא חייבת לענות לי ,רק לבדוק עם עצמך אם יש לך שליש אחוז של ספק הייתי מציעה לך לבדוק אותו... והיה ולא כנראה לילד אכן יש בעיה רגשית קשה שבעקבותיה הוא בודה את הסיפור, שוחחי עם הפסיכולוגית, התייעצי איתה אני בטוחה שיש לך תשובות בשבלך. ואת? אל תחיי בפחד רק חבקי את בנך המון תמכי בו הוא כנראה זקוק לתמיכתך יותר מכל.

 

[מצפה מאוד1]

תודה וכן

וידאתי ב10000%, אצלנו בבית אפשר לראות לתוך המקלחת מהמרפסת, כמה פעמים אני מציצה מבלי שאף אחד משניהם ידע והילד צורח וצועק ובעלי עומד מולו בשקט ובהלם, חוץ מזה שאני אישית ניגשתי ללא ידיעת בעלי לפסיכולוגית וביקשתי ממנה לבדוק את זה לעומק, קיבלתי אחרי 3 חודשים של בדיקה אינטנסיבית מצידה דיווח שהילד לא סובל לא ממכות ולא אפילו מעלבונות ולא כל דבר אחר, דבר אחד היא כן אמרה שלפעמים נורא מרגיז את הילד בעלי "האבא החורג" יותר בסדר מאבא שלו ויכול להיות שככה הבן שלי יכול "להצדיק" את אבא שלו בכך שבעלי גם לא בסדר.

 

[ניצת שושן]

אז כמו שאמרתי

לילד בעיה ריגשית עכשיו מה שחשוב זה לעטוף אותו בחיבוק ואהבה לא צריך לעניין אותך בכלל מה יאמרו (בבה"ס למשל) מה שחשוב הוא להחזיר לבנך את הבטחון באהבתך בכך שהחיים שלך עם בעלך לא יגרעו ממנו כלום מאהבתך. פתאום שמה לב ... הילד צועק בעצם כנגד אבא שלו , ומה איתו? את יכולה לשוחח איתו ולהסביר עד כמה הוא חשוב לבנו? עד כמה חשוב שיעניק לו מאהבתו? עבודה קשה יש לך בהצלחה

 

[ophra]

ואחרי שוידאת

שעובדתית אין בעיה של אלימות בין הילד לבעל את נדרשת לטפל בבעיה הרגשית (של הילד) אפשר ומותר לכוון התנהגות של ילדים גם כשהם בני 8 אבל הכוונה כזו צריך שתהיה עם אינסוף רגישות ואהבה לתפיסתי, לא רק הילד הוא שזקוק להכוונה פסיכולוגית אלא לא פחות - את. זו לא בושה לקבל הדרכה והכוונה איך להיות הורים טובים יותר איך לטפל בבעיות קשות כמו זו שאת מתארת אין ספק שהסיטואציה שאת מתארת היא תוצאה של מצב קיצוני שהילד הגיע אליו ובחר להתמודד איתו בדרך כזו יתכן שמדובר בתהליך של כמה שנים שהוא עובר ועכשיו מתפרץ אף אחד מאיתנו לא באמת יכול לדעת הכל, להבין ולהציע פתרונות במצב כזה פני את לאיש מקצוע וקבלי הנחיות והדרכה (מתמשכת) לטיפול בילד אין "זבנג וגמרנו" זה יהיה ארוך ואולי אפילו מייגע אבל זה הילד שלך, לא

עפ

 

[s h o o s h a]

הילד במצוקה

ברור שהילד במצוקה וברור שהוא מקבל את הטיפול המקסימאלי שאת מסוגלת לחשוב עליו ולתת לו. אבל מסתבר, על פי דבריך, כי אין זה מספיק. הילד נוקט בדרך היחידה אותה הוא מבין וחושב שבאמצעותה יוכל להשיג את מבוקשו. תשומת לב האם. לא ברור בן כמה היה כאשר התגרשתם אבל ברור שהיה צעיר מאד ומפאת גילו הרך, לטעמכם, לא היה 'חלק' מהפרדה. בהחלט יתכן כי הניתוק החד מאביו הוא זה הגורם לו לחרדות כשהעיקרית בהן היא חרדת הנטישה. הרי אביו כבר 'נטש' אותו ואמו, היא נישאה לאיש אחר אשר ממלא את חייה ובנוסף גם נולדו ילדים נוספים (?) ותחושתו כי מקומו ומעמדו הולכים ונדחקים. מה לעשות? לדעתי, מעבר לטיפול הפסיכולוגי, עליך לנסות ולחזק את הקשר בין הילד לבין אביו הביולוגי (מה שלא ברור מהי מערכת היחסים ביניהם כעת) ובכל מקרה, שעות רבות יותר של 'יחד' בין שניהם. לדעתי, מרגע שהילד יבין כי לא ננטש וכי שני הוריו נמצאים שם לצידו, בטוב וברע, יוכל, עם הזמן, להתחיל ולפתח אמון בסובבים אותו ובמקביל להפסיק ליצור לעצמו חומת מגן באמצעות איומים, התקפות ואמירות סרק.

 

[מצפה מאוד1]

נכון

הוא במצוקה ואני מודעת לזה, בקשר לאביו הביולוגי, ניסיתי כבר כמה פעמים להסביר לו אפילו יום שישי הזה כשהוא בא לקחת את הילד אחרי חודש שהוא לא לקח אותו דיברנו איתו וזה לא עזר, התשובה שלו הייתה, אני אדם עסוק וזה מה יש. מצד שני קורה הרבה שהוא מתקשר בשעה 13:00 יום שישי ומודיע לילד להתכונן ובשעה 13:30 הוא מבטל את זה, כשהילד היה קטן לא הייתי מספרת לו מראש שאבא שלו אמור להגיע ואז אם הוא היה בא הילד היה מ אושר והיה אומר "אבא איזו הפתעה!! עכשיו הוא מספיק גדול ושואל לבד. זה לא כולל את הפעמים שהיו ארועים ומסיבות בבית-ספר (יום המשפחה, לדוגמא) שהוא הזמין את אבא שלו ובעלי היה בעבודה (אנחנו גרים שעה נסיעה מהעבודה שלו) וחצי שעה לפני תחילת המסיבה האבא הודיע שהוא לא מגיע והקפצנו את בעלי, כי הבן רצה שגבר יבוא ולא אישה (ככה סיכמו כל הבנים של הכיתה וכולם עמדו בזה). במקרה אחר כמו ל"ג בעומר הוא גם לא הודיע שהוא לא מגיע וכשראינו שהמסיבה החלה כבר לפני חצי שעה והוא לא בא אז הלבשתי את הקטנים ונסעתי איתו. יש לציין שכל זאת אחרי שיחה שלי עם אבא שלו בצהריי אותו יום. אז כמעט כל האחריות עליי

 

[s h o o s h a]

הילד במצוקה

ברור שהילד במצוקה וברור שהוא מקבל את הטיפול המקסימאלי שאת מסוגלת לחשוב עליו ולתת לו. אבל מסתבר, על פי דבריך, כי אין זה מספיק. הילד נוקט בדרך היחידה אותה הוא מבין וחושב שבאמצעותה יוכל להשיג את מבוקשו. תשומת לב האם. לא ברור בן כמה היה כאשר התגרשתם אבל ברור שהיה צעיר מאד ומפאת גילו הרך, לטעמכם, לא היה 'חלק' מהפרדה. בהחלט יתכן כי הניתוק החד מאביו הוא זה הגורם לו לחרדות כשהעיקרית בהן היא חרדת הנטישה. הרי אביו כבר 'נטש' אותו ואמו, היא נישאה לאיש אחר אשר ממלא את חייה ובנוסף גם נולדו ילדים נוספים (?) ותחושתו כי מקומו ומעמדו הולכים ונדחקים. מה לעשות? לדעתי, מעבר לטיפול הפסיכולוגי, עליך לנסות ולחזק את הקשר בין הילד לבין אביו הביולוגי (מה שלא ברור מהי מערכת היחסים ביניהם כעת) ובכל מקרה, שעות רבות יותר של 'יחד' בין שניהם. לדעתי, מרגע שהילד יבין כי לא ננטש וכי שני הוריו נמצאים שם לצידו, בטוב וברע, יוכל, עם הזמן, להתחיל ולפתח אמון בסובבים אותו ובמקביל להפסיק ליצור לעצמו חומת מגן באמצעות איומים, התקפות ואמירות סרק.

 

[efrat69]

תחשבי קצת עלייך

קראתי את העצות וביקורות שנכתבו כאן, וברצוני לחדד שתי נקודות.. האחת, שבנוסף לכל הפסיכולוגיה והמצב הנתון, כל ילד נולד עם אופי משלו. באותן נסיבות ממש, ילד אחר יכל לראות בבעלך דמות של אבא, בשעה שאביו הביולוגי לא ממלא את תפקידו נאמנה, והיו אין ספור מקרים כאילה. דבר נוסף-מה בנוגע למערכת הזוגית שלך, כתבת שהיית מוכנה להתגרש מבעלך בגלל הילד. האם זוהי מחשבה נבונה? חשבת אייך בעלך מרגיש כשהוא עומד חסר אונים מול ילדך הצורח... בעלך נשמע כמי שעומד במשימה, אל אף שהיא מאוד קשה, בצורה הכי טובה שיש, ואינו מקבל הערכה. כתבת שכשאביו של ילדך אינו מגיע למסיבות, אז בעלך מגיע...והשכר שהוא מקבל, היא התחושה שהוא מאוד משני לילדך. כבר התגרשת פעם אחת, לא מספיק? לסיכום, אני ממליצה לך להקשיב אך ורק לעצמך ולא לאף אחד אחר. אל תתני לאף אחד לשפוט אותך. אל תנסי לרצות את כולם, או להצדיק את מעשייך. פשוט תהיי את, יש לך הזכות לחיות במערכת עם גבר שבחרת, במיוחד אם הוא טוב גם לילדך. רק את יודעת כמה אהבה את נותנת לילדך. יש לא מעט אנשים שגודלו בתנאים אידאליים וגם הם מטופלים אצל פסיכולוג, התירוץ של ההורים שלי דפקו לי את החיים, נשמע כמו פסיכואנליזה בגרוש. בקשר למה שהוא יגיד בביה"ס- אל תחששי,יש לך חוות דעת פסיכולוגית.