זעקת האמהות

[חנה בית הלחמי]

זעקת האמהות

נשים שוב לוקחות ולא מחכות שיתנו להן את האמצעים להתערב ולהשפיע על סדר העדיפויות הלאומי. היו פה דיונים בעבר האם זה נכון שלהיות אמא הוא ה"טיקט" שדרכו הן עושות את זה. העלתי אני כאן (בתגובה לענבל איפהשהו) את השאלה כמה צריך להשתמש בדפוסים ממסדיים - זכרניים כדי להשיג שוויון. בשורה התחתונה - אי אפשר לקחת מהן את זה - הן, ש"לא מבינות בבטחון", לא השאירו את הזירה לגנרלים - ושינו פעם אחת את המציאות הישראלית (לא משנה אם אנחנו חושבות שלטוב או לרע - הן שינו אותה). והן עומדות לעשות את זה שוב. כה לחי. http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=141058&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0 אני קוראת לכולנו להמנע מלגלוש לדיון מדיני-פוליטי, להשאר באמהות ובנשים הנפלאות הללו ומשמעות התארגנויותיהן על כולנו. הדיונים הפוליטיים - יש להם פורומים משלהם.

 

[חנה בית הלחמי]

ועוד אשה שהשפיעה עלינו, בעקיפין

בכירה באנרון - חברת האנרגיה שנפלה לאחרונה. אשה שהחזיקה מדינות בקצות אצבעותיה - כתבה מרתקת (גם אם שטחית מדי לטעמי) על מאבקיה הפוליטיים בתוך החברה, משהו שחשוב לכולנו לדעת ולהבין יותר לגביו (מנסיון עגום....

) http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=141056&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0

 

[הדס (אמבר)]

איזה שוויון יש פה בדיוק?

הגישה הזאת אומרת בעצם "אין לי שכל, אין לי דעה פוליטית, אני לא אזרח, אני רק רחם". הגישה הזאת מוציאה נשים מהתחום הציבורי ומהתחום של החברה האזרחית, וממצה את מה שיש להן לומר ב"אני רוצה שהילדים שלי יחזרו הביתה בשלום". זאת גישה שאומרת שאם אני לא אם, אז בעצם אין לי מה לתרום לדיון הציבורי. זאת גישה שאומרת שאם את אישה או אם אז כל מה שאת יכולה לתרום זה את החרדה שלך לחיי הילדים שלך. זאת גישה שמוותרת על כל שיקול ארוך טווח לטובת שיקולים מאוד ממוקדים ואישיים. זאת גישה שאין לה תשובות לכלום, זאת גישה שבעצם אין לה שום יכולת להתמודד עם שום טענה ארוכת טווח. זאת גישה שאומרת שאנחנו לא אזרחים, שאין לנו מחוייבות לחברה שבה אנחנו חיים, שאין לנו מחוייבות לחשיבה מקיפה על המצב, אלא אנחנו מדברות רק מהרחם. זאת גישה שמשתפת פעולה עם תקשורת עצלנית, שמנסה להמנע מניתוחים פוליטיים ומדיניים מורכבים, ומנסה להתמקד רק בסיפור האישי, שקל לתיאור והסבר. גם אם זה שינוי של המציאות הישראלית, בעיני זה שינוי רע, שעדיף שלא יקרה. בעיני, זו גישה שמבזה נשים, זו גישה שמבזה את אלה שנוקטות בה וממעיטה בערכן. וחבל לי שהנשים האלה בחרו להציג את דעותיהן דווקא דרך הרחם.

 

[ציפי ג]

הגישה מבזה לא רק את הנשים

אלא גם את ילדיהן (עד איזה גיל אדם הוא ילד? סבתיאומרת שאבי בן ה65 הוא הביבי שלה). ביום שישי היתה לוויה של חייל.החייל בא ממשפחה בת 6 ילדים, שאינה דתית. על קברו, בקשה אמו שהקהל ישיר את השיר : " ועל אף פי כן, ולמרות הכל ארץ ישראל. וכל עוד דופק בעולם לב ישראל, וכל עוד נשמע בעולם שמע ישראל - ארץ ישראל., וזו המהות של שהייתנו כאן ולא בכל מקום אחר בעולם. וזו המהות של הנתינה, באמצעות שרות צבאי. לא מימוש עצמי, לא שוויון בין המינים, אלא רק תרומה לעם ולמדינה כדי שיהיה המשך לעם היהודי בארצו. וגם אני דואגת לילדי לבעלי ולאחי ולאחייני המשרתים בצבא, ומתה שיסיימו המלחמות. אבל, יש הבדל בין כניעה לבין שלום, ואני לא אכנע, כי אם אכנע את נכדי יעיפו לים. ואני כרחם דואגת לא רק לעצמי, אלא גם לעוד שנים שלושה דורות.

 

[חנה בית הלחמי]

עניתי לך ולהדס ביחד ../images/Emo13.gif

 

[חנה בית הלחמי]

אני דוקא רואה את זה אחרת

התגייסות לפעולה במתכונת הקיימת, היא - מה לעשות - בין אם את מסכימה עם השיטה ובין אם לא - התגייסות לפעולה בשיטה הגברית. כי כל המתכונת בנויה בשפה גברית, כולל הקודים שעניינם ערכיות ההתגייסות לצבא שאת לא בהכרח מסכימה עם מטרותיו ופעולותיו בנגזרת מסויימת, כולל הוצאת הסרבנים מן המחנה לשוליים ה"הזויים" והוקעתם כ"בוגדים". בוגים במה ? מצטערת, לשיטתי, הילד שהולך לקרב מיותר יצא מרחמי שלי ואני לאתן לאף אשה או גבר לעשות דה לגיטימציה לעניין הזה ולומר לי - לכי תצליחי על פי הקודים "שלנו". התרבות הישראלית מאדירה את הערבות המשפחתית ההדדית וההתערבות שלנו אחד בחיי השני/ה כשנח לה, ופתאום כשזה פוגע באגו הלאומי - הופכים הבנים לבוגרים שזו בושה מצידנו להתערב בחייהם. אז רגע - לממשלה מותר להתערב בחייהם הבוגרים ולאמא שלהם לא ? במקרה הספציפי הזה קמות נשים ואומרות "די" להשלטת הגדרת המצב הזכרנית וההרסנית על חיינו, ומשליטות הגדרת מצב משלהן - אני לא רואה בזה פסול. להפך - אני רואה תעודת עניות בכך שיש מי שרואים בזה פסול, מעין מוסר כפול של "מה שמותר לנו אסור להן".

 

[הדס (אמבר)]

חשבתי שלהיות פמיניסטית זה

למרוד בשיטות הפעולה הגבריות. ופה אני רואה שהם הולכות על הסטריאוטיפ הנשי בהתגלמותו. ובעיני - הצגת נושא דרך הענין האימהי היא התגלמות הסטריאוטיפ הנשי. מן מריה הבתולה שכל מה שהיא תורמת לעולם זה את האהבה האימהית שלה. והצד השני שלו הוא שבעצם אם את אישה אז כל מה שיש לך זה לדבר מהרחם ולא מהשכל. בעיני הגישה הזאת לא הופכת נשים לבעלות קול שווה בעולם הפוליטי-אזרחי, אלא למן אזרח סוג ב´ שכל מה שהוא יכול זה לבקש רחמים על ילדיו. לדבר בשם האימהות פירושו שאת לא יכולה לדבר בשם שום דבר אחר - לא בשאלות של נזק לעומת תועלת, לא בשאלות של בטחון, לא בשאלות של מוסר, ולא באף אחד מהשאלות המורכבות שהסכסוך הזה מעלה. ואת הדברים האלה הייתי אומרת בלי שום קשר לשאלה במה ולמען מה הנשים האלה תומכות. חלק מזה קשור גם לעובדה שאני לא מאמינה בסיסמאות ובפתרונות פשוטים. הכרעות פוליטיות הן הכרעות מורכבות, הן צריכות לקחת בחשבון מערכת שיקולים פוליטית, מדינית, תועלתנית ומוסרית מאוד מורכבת. הן צריכות לקחת בחשבון גם את עולם הערכים והשאיפות של הצד השני, ולקחת סיכונים מחושבים. אני לא רואה שום דבר מזה בגישה של "תצילו לי את הילדים". ועוד משהו, כל הגישה הזאת הופכת את אנשים שמערכת השיקולים שלהם קצת יותר מורכבת לאנשים רעים, שלא דואגים לילדים שלהם או לאהובים שלהם. ומה? מי שאין לו ילדים מנוע מלהשתתף בדיון הציבורי?

 

[רוני ספיר]

גם מי שאין לו ילדים

ודאי מי שיש לו ילדים, והוא אב - גם מי שיש לו או לה ילדים שאינם חיילים, כל מי שאכפתיות, שאמפטיה, שהזדהות, שדאגה, אינם מילים גסות עבורו, יכול להביא את המושגים, את התחושות אל סדר היום. בכך מופר הקבעון הזכרני (אני משתדלת, אל תגידו שלא), שקובע שרק הרציונל יכול לשחק במשחק. יחד עם זה, הנשים שבאות ומביאות איתן את כל עולם המושגים ה"נשי" הזה, אינן שוכחות ללמוד את המפות (ראי שם, שם). ויכולתן ללמוד את המפות איננה פחותה מזו של גברים רבים, שנשאו רובה הנה ושוב, ואף השתמשו בו. במובן הזה, הנשים הללו פורצות גדרות, (הא לך מונח גברי, וגם דתי, איך?), ולחלוטין אינן נענות לסטראוטיפ האמהי - הן יוצאות אל השטח של דיון "גברי", ולמרות שהן רוצות להצליח, אינן מאלצות את עצמן להפטר ממה שיש בהן (ויש, אני מאמינה ומקוה, גם בגברים רבים), ושנחשב נחות עד היום.

 

[אורין קיי]

כולם הילדים שלי

גם הקטנים וגם אלה שבצבא וגם אלה שנהרגים על הכבישים, בתאונות דרכים שלוקחות לנו מאות אנשים, ואף אחד לא שם לב לאסון הנורא הזה.

אינני רואה הבדל בין מי שרחמה הוציא תינוק לאויר העולם, לבין מי שלא או שהוא גבר או שיש להם ילדים גדולים. הרחמים על חיי הזולת, אינם תלויים במציאותה של רחם בגוף המרחם.

 

[aaa123]

אני לא חושב שהנסיגה מלבנון היתה

בגללן. אני חושב שהדעה שהן שינו את המציאות הישראלית מייחסת להן יותר כוח ממה שבאמת יש להן.

 

[הדס (אמבר)]

ויש דעה שהנסיגה מלבנון

הוכיחה לפלשתינאים שהחברה הישראלית לא עמידה לאבידות, ושאם יציקו לנו מספיק אנחנו נברח עם הזנב בין הרגליים, תוך נטישת הצדלניקים. לכן הם הם החליטו לפתוח באינתיפדת אל אקצה. כך שאפילו אם זה באמת הישג שלהן - זה לא משהו שאפשר להתגאות בו.

 

[aaa123]

אני לא הבעתי את כל דעתי בהודעה

כי חנה ביקשה לא להביע דעה פוליטית על תוכן מעשיהן. השאלה אם הנסיגה מלבנון היא דבר שאפשר להתגאות בו איננה עומדת לדיון בפורום זה.

 

[חנה בית הלחמי]

נכון, ו- ../images/Emo51.gif

 

[אורין קיי]

איך את מרגישה בקשר להמשך המלחמות?

האם היית רוצה להמשיך לחיות בדרך כזו? האם את רואה קשר בין היותך פמיניסטית לבין היותך בת-עם לוחם? עם בו הגברים הולכים למחלמה והנשים מולידות אותם? מאד מעניין אותי, איך אפשר להפוך, אם בכלל, גישה לוחמנית ודרך חיים כזו, לדרך חיים אחרת, היונקת מהשקפת עולם האומרת די למוות. האם דרך החיים הלוחמנית, היא זכרתנית ביסודה? כלומר, העיקר לנצח, לא חשוב כמה מוות כרוך בכך?

 

[aaa123]

אני מאמין שהגישה שאומרת שהעיקר

לנצח לא חשוב כמה מוות כרוך בכך איננה גישה שמאפיינת את רוב העם ואני חושב שהיא גם לא מאפיינת את רוב הימין. להערכתי העמדה שמאפיינת את רוב הימין היא שרק נצחון יכול למנוע מוות.

 

[הדס (אמבר)]

אני מאמינה שהזכות היחידה

שבה עם או אדם יוצא למלחמה היא לצורך הגנה עצמית. אני מאמינה שהמצב שלנו כיום הוא כזה שמדינת ישראל חייבת להגן על עצמה מפני אויב שהחליט להשמיד אותה בכל דרך שהיא. ומה לעשות, אני לא רואה שום יתרון בלהיות מת מוסרי. בעיני, המוסר היחידי שרלוונטי פה הוא להקשיב לשאיפותיו של הצד השני, ולגלות - שהוא לא ממש שותף לשאיפות שלך, כולל לשאיפות של הצד הכי שמאלני אצלנו. ו"גברים הולכים למלחמה והנשים מולידות אותם"? במקרה שלא שמת לב, נשים, ילדים, כל אחד היום הוא חייל במלחמה הזאת.