זעם נרקיסיסטי
קרוב משפחה שלי, שאני קרובה אליו מאוד, תיסכל (ועדיין מתסכל) בהתנהגותו את כל שאר בני המשפחה, ואני בראשם. אמנם, האינטרנט הוא לא הכלי הכי מדוייק לדברים האלה, אבל בעקבות קריאה על הנושא, אני מאמינה שהוא באמת ובתמים סובל מהפרעת אישיות נרקיסיסטית. הדבר שהכי עורר את חשדי היו התקפות הזעם הנוראיות שלו על דברים פעוטים. התגובה הטבעית שלו היא מייד להשפיל ולקלל, לצרוח ולאיים על כל מי שמסביבו, במיוחד הקרובים אליו במשפחה. לפי כל הדיעות, מדובר בתגובות קיצוניות למצבים שלפעמים אינם קשורים אליו בכלל. והופ, אחרי זמן מה, פתאום כאילו כלום לא קרה והוא חוזר לקדמותו. כאילו אנחנו אמורים לשכוח את כל הדברים הנוראים שהוא עשה. זה מצער לומר, אבל אחרי שנים כבר "התרגלנו" להתנהגות הבלתי נסבלת שלו - אבל זה לא אומר שזה קל. כמובן שאין מה לדבר איתו על לקבל טיפול, כיוון שלדעתו הוא מושלם, ואילו הבעיה היא בנו. כיוון שאני קרובה אליו מאוד וניהלנו אלפי שעות של שיחה, אפשר לומר שאני מכירה אותו היטב. ולמדתי, שברוב המקרים, התפיסה שלו לגבי מערכות היחסים במשפחה (ובכלל) היא מאוד מעוותת - אבל כמובן שהוא לא חושב ככה. העניין הוא, שלמרות שאנחנו "התרגלנו", עדיין קשה להתמודד עם אדם כזה. בתקופות הזעם שלו, זה אפילו בלתי נסבל (אני לדוגמא מנתקת איתו מגע). ולמרות שאני יודעת שאין טעם להתייחס להתנהגות שלו, לפעמים זה עדיין פוגע. יש לו את היכולת המופלאה לדעת בדיוק מה הנקודה הכי רגישה וללכת עליה. מה כדאי לעשות עם אדם כזה? במיוחד אדם ש(לדעתי) אף פעם לא יודה שיש לו בעיה? אני לא שואלת רק עבור עצמי, אלא גם עבור שאר המשפחה.
קרוב משפחה שלי, שאני קרובה אליו מאוד, תיסכל (ועדיין מתסכל) בהתנהגותו את כל שאר בני המשפחה, ואני בראשם. אמנם, האינטרנט הוא לא הכלי הכי מדוייק לדברים האלה, אבל בעקבות קריאה על הנושא, אני מאמינה שהוא באמת ובתמים סובל מהפרעת אישיות נרקיסיסטית. הדבר שהכי עורר את חשדי היו התקפות הזעם הנוראיות שלו על דברים פעוטים. התגובה הטבעית שלו היא מייד להשפיל ולקלל, לצרוח ולאיים על כל מי שמסביבו, במיוחד הקרובים אליו במשפחה. לפי כל הדיעות, מדובר בתגובות קיצוניות למצבים שלפעמים אינם קשורים אליו בכלל. והופ, אחרי זמן מה, פתאום כאילו כלום לא קרה והוא חוזר לקדמותו. כאילו אנחנו אמורים לשכוח את כל הדברים הנוראים שהוא עשה. זה מצער לומר, אבל אחרי שנים כבר "התרגלנו" להתנהגות הבלתי נסבלת שלו - אבל זה לא אומר שזה קל. כמובן שאין מה לדבר איתו על לקבל טיפול, כיוון שלדעתו הוא מושלם, ואילו הבעיה היא בנו. כיוון שאני קרובה אליו מאוד וניהלנו אלפי שעות של שיחה, אפשר לומר שאני מכירה אותו היטב. ולמדתי, שברוב המקרים, התפיסה שלו לגבי מערכות היחסים במשפחה (ובכלל) היא מאוד מעוותת - אבל כמובן שהוא לא חושב ככה. העניין הוא, שלמרות שאנחנו "התרגלנו", עדיין קשה להתמודד עם אדם כזה. בתקופות הזעם שלו, זה אפילו בלתי נסבל (אני לדוגמא מנתקת איתו מגע). ולמרות שאני יודעת שאין טעם להתייחס להתנהגות שלו, לפעמים זה עדיין פוגע. יש לו את היכולת המופלאה לדעת בדיוק מה הנקודה הכי רגישה וללכת עליה. מה כדאי לעשות עם אדם כזה? במיוחד אדם ש(לדעתי) אף פעם לא יודה שיש לו בעיה? אני לא שואלת רק עבור עצמי, אלא גם עבור שאר המשפחה.